סיפורים למגירת הסכום

אלו 72 שעות של הזיה מתמשכת מבחינתי.

שישי ב dark angel, סקס וזימה שנוטפים מכל פינה, סופת הוריקן לכלל החושים שבדר"כ רדומים, כמו פרץ של פולס חשמלי. 

נרדם בשעה ארבע לפנות בוקר.

מתעורר אחרי שעתיים לקול הזעקה, ספק חלם ספק מציאות, מחפש מידע, צמא לקבל פרטים, הנירוניים במוח מתייבשים ורק אחרי חצי שעה אני מתחיל לקבל תמונה, תמונה של מלחמה.

אני צופה מהצד איך האויב עושה דרכו לערים מיושבות ומתחיל להבין שתרחיש יום הדין מתרחש לנגד עיניי. כל היום אני צופה בתמונות ובזוועות עד לתוך הלילה, שתיים וחצי נרדמתי שוב.

קמתי בבוקר, הדם שלי בוער והנפש מתענה, אני לוקח תיק טיולים זורק כמה תחתונים, מברשת שיניים ובגדים להחלפה ויוצא, אין לי מושג לאן אני רק יודע שלמלחמת יום כיפור 2 לא אתן לעבור בלי שאני תורם.

בדרך דרומה אני מתפלא מהדיסאוננס המטורף בין היופי של שדות הכותנה לעשן המיטמר ברקע.

אני לא מעכל שאני בדרך, לאן בעצם? מה אני אעשה כשאגיע? כל מה שידרשו ממני אני עונה לעצמי, אני מתמסר למלחמה.

מגיע לנקודת כינוס, נרשם וממתין למשימה.

הדי פיצוצים ברקע, מחרישי אוזניים ואני מבין שאולי זה היום האחרון שלי עלי אדמות.

מוות קדושים? טוב למות בעד ארצנו? לא יודע אני רק יודע שאני לא יכול לצפות מהצד.

המשימה:

חילוץ משפחות הבתים למקום מבטחים.

אני מצטייד היטב ויוצא אחרי שיירה, בדבוקה קיבלתי מספר ברזל מספר 13, לא היה לי ספק עכשיו שגם למספר יש חשיבות, היום הזה לא יגמר טוב.

אנחנו מדלגים מנקודת לנקודה ונתקעים, הפקודות מבולבלות וההחלטות מסוייגות.

6 שעות של המתנה מורטת עצבים עד להחלטה לדחות עקב סגירה של הרצועה.

מספר 13 חוזר הביתה, מותש נפשית בעיקר.

אין לי ספק שעכשיו זה הזמן של חוזק וחוסן, עוד יבואו ימים של חשבון נפש.