את נכנסת לאוטו שלי, הסאן רופ פתוח, השמש בעיניים שלנו ואנחנו נוסעים, היעד, ידוע מראש. אני נוהג, את לידי, היד שלי על הירך שלך, בדיוק היכן שהיא צריכה להיות ואנחנו מדלגים בין הערים והנופים.
התחושה היא של בלתי מנוצחים, כאילו שהיום, ביחד אנחנו יכולים להתגבר על הכל.
אנחנו מגיעים, עובדים, מסיימים, נכנסים לאוטו ומתחילים לנדוד, נכנסים לכל מיני מקומות שמעולם לא היינו, כמה שאנחנו אוהבים את התחושה הראשונית הזאת, ממש "מגלה את אמריקה". נכנסים לחורשה, פותחים פק"ל קפה, לוקחים לגימה קטנה ורועשת.
את מניחה את הראש שלך על הכתף שלי ואנחנו בוהים בעצים ובירוק שמסביבנו.
אני תופס לך ביער, מושך, הפנים שלך מיד מתעוותים ואת מתחילה להתרגל לכאב הפתאומי, המבט הופך לחיוך.
אני דוחף את הפנים שלך לכיוון הזין שלי ואת שולפת אותו ומתחילה למצוץ.
באמצע היער בין ציוץ הציפורים אני גומר לך בפה.
את בולעת ומחייכת אלי.
הטלפונים על מצב "שקט" העולם יכול לחכות עכשיו. אנחנו ממשיכים לשבת שם ולהנות מהשקט.
השמש כבר בגובה העצים ומתחיל להתקרר.
- בואי נלך.
"כן אדוני"
נכנסים לאוטו ומתחילים את הדרך חזרה, היד שלי על הירך שלך, את בוהה בי, אני רואה את זה בזווית העין אבל לא מסתכל עלייך.
מגיעים לבית שלך, חזרה למציאות, מלווה אותך לכניסה, מנשק ומחבק אותך ומתקשה לשחרר.
את מתחילה לצעוד, עוצרת, מסתכלת אחורה ומחייכת.
כמה שאת יפה, ראבק.
אני נכנס לאוטו ומתחיל את החזרה לבית שלי, מחייך מבפנים ובחוץ.
ככה כל יום אמור לעבור איתך.