ערב שבועות הזמנתי את כל חברים הוונילים שלנו למפגש.
כל הדברים הכי משמינים ממתינים על השולחן לחבורה של סופרי קלוריות ומאמני כושר, אני אוהב להעמיד אותם באתגר שבין "לא להעליב את המארח - שטרח" לבין המשטר שהם נמצאים בתוכו.
צלחות חצי ריקות מסתיימות מהר וחוזרות למילוי מחדש, כבדרך אגב, שאף אחד לא יראה, אבל אני, רואה הכל.
אחרי שכולם לקחו אוכל, חזרו לשבת לאכול על הספה בסלון כיביתי את האור ורק תאורה נקודתית מכמה נרות שפיזרתי העירו חללים בבית שיצרו צללים של אנשים, זה ממש יפה ככה.
נגשתי לארגן לעצמי צלחת ואני פתאום מרגיש שמשהי שורטת לי את הגב, לאט, אני מסתובב להבין מה קורה ומולי, אשתו של חבר טוב.
"זוז, אני גם רוצה"
- את תמיד שורטת שאת לא מקבלת מה שאת רוצה?
"בסוף, אני תמיד מקבלת מה שאני רוצה"
אני מתקרב לאוזן שלה ולוחש:
- אצלי היית לומדת בדרך הקשה דחיית סיפוקים, מהי, עכשיו תמתיני שאסיים, את מוזמנת להמשיך לשרוט.
אני מסיים למלא את הצלחת מסתובב ורואה את הפה הפעור שלה, חסרת מילים, ספק הלם ספק מופתעת.
- כשהפה פתוח סתם ככה, הוא מבוזבז, תסגרי אותו.
הלכתי לשבת עם כולם בספה, מתחבר לשיחה שהתנהלה שם על יוקר המחיה וכנראה העלאה צפויה של המע"מ והיא, נבלעה בחשכה של המטבח, אני גונב לשם מבטים אבל, חושך לא רואים כלום.
הזונה שלי מתיישבת לידי, אני לוחש לה:
- יכול להיות שזיהיתי פה פוטנציאל, לא וודאי.
היא מחייכת, "מי"?
- אשתי של...
"דייייי המאמנת כושר עם הגלח בצדדים?"
-כן.
אחרי שכולם הלכו, הזונה שלי התחילה לסדר ולארגן את הבלגן.
צליל של הודעה, אני מסתכל וזאת היא, אשתו של... המאמנת כושר השורטת:
"אני מסוקרנת לדעת, איך היית מלמד אותי דחיית סיפוקים"?
-מותק תחבקי את בעלך טוב טוב הלילה, יש דברים שהם לא רלוונטים, זה אחד מהם.
"אל תגיד לי מה רלוונטי לי ומה לא"?
- על הדיבור הזה הייתי מעניש אותך, לילה טוב שורטת יפה.
"מה לילה טוב, איזה עונש".
הפסקתי לענות, אבל צליל הודעות המשיך להגיע, עשר דקות ברציפות, כבר מאוחר, מחר זה יום חדש.