הגיעה לביקור מנהלת בכירה מארהב לאתר הישראלי שלנו.
השמועות עליה היא שהיא קשוחה וכו...אני לא מתרגש.
זימון צץ לי ביומן, היום בארבע פגישת הכרות, סגרה לנו רבע שעה, חייכתי לעצמי.
נכנס לחדר ישיבות, היא בשיחה, מסמנת לי עם היד להכנס ולסגור את הדלת, אני מחייך ומתיישב.
לרוב אני אוהב להגיע לפגישות דקה, שתיים לפני הזמן ובטח לכאלו שהם גם ככה קצרות.
הזמן עובר והיא עדיין בשיחה...חמש דקות...שמונה דקות...אני נעמד ומודה לה, מסתובב ומתחיל ללכת לכיוון הדלת.
"לא אתה הולך" היא שואלת במבטא אמריקאי כבד.
"קבעת לנו פגישת הכרות, נכון? אני חושב שהכרתי אותך מספיק כדי להבין, תהני מהביקור שלך, אני מקווה שהוא יהיה מה שקיווית שהוא יהיה"
יצאתי מהחדר וחזרתי למקום שאני יושב, עליתי לשיחת זום הבאה...שוב...כמה דקות לפני הזמן, בינתיים מכין את החומר.
יום למחרת אני מגיע למשרד ומסתבר שהיציאה שלי עוררה את זעמה של אותה המנהלת מה שגרם לגלים במשרד, סורי, לא מרגש אותי.
שיחת זום מהמזכירה של המנכל:
"תוכל בבקשה לבוא למשרד של xxxx הוא מבקש לשוחח איתך".
לשוחח? דיאלוג זאת לא שיחה...עצרתי בדרך למשרד של..להכין קפה ונכנסתי לחדרו.
הוא יושב בקצה השולחן שלו, המסך טיפה מסתיר אותו והיא שם, יושבת ליד שולחן נוי עגול.
(באנגלית) "תשמע רציתי לדבר איתך על הפגישה שלכם אתמול, זאת לא הדרך לקבל את פני המנהלים הבכירים שלנו מחו"ל".
אני מחייך, הוא מחייך ואני מתיישב לידה, גורר לאט את הכסא ויושב ממש בקו ראשון לצידה, מסתכל עליה.
לוקח שלוק מהקפה השחור ועונה לו (אבל למעשה מסתכל עליה כאילו אני מדבר איתה).
"כשאדם רוצה להכיר אותי, אני מניח שייקח לו יותר מרבע שעה."
לוקח עוד שלוק מהקפה, בכל זאת בוקר.
"מתוך הרבע שעה, שמונה דקות לנהל שיחה בטלפון כשאני נמצא בחדר זאת ארוגנטיות והיא מלמדת אותי הרבה על המנהל, תפיסת המחשבה שלו על העובד בחברה וחשיבות הזמן, שהוא לא שלו".
אני אומר את הדברים ומביט בה, מסתכל לה ישר בעיניים.
מעניין...לרגע היא לא הורידה מבט אבל הלחיים שלה האדימו.
"עכשיו, תגיד לי אתה, ללא קשר לתפקיד ומקום הררכי, היית מקבל התנהגות כזאת החברה שלך?
זה משקף את רוח החברה שבנית?"
אני מחייך ועכשיו כבר מסתכל עליו, היא לא חשובה לי.
הוא מגמגם..."אני אשאיר אתכם לבד, יש לכם על מה לדבר, שוב שמחתי לראות אותך".
"תודה, נדבר מאוחר יותר" הוא כבר עבר לעברית.
מאוחר יותר,נתקלים בקפטריה, אני מסתער עליה:
"נו איך בינתיים"
-"בסדר"
הטון שלה שונה, קצת פחות רשמי.
היא מתמהממת, אני מזהה את זה אבל, אני בשלי, בטקס קפה שלי.
"תשמע אני..."
"הכל בסדר", אני מסתובב ומסתכל לה ישר בעיניים :
"אל תזלזלי בזמן של אחרים, אנחנו עובדים באותה החברה עם אותה המטרה" היא כבר לא מסתכלת לי בעיניים.
"כן, סליחה..."
אני מחייך, היא מחייכת.
"יש לך חיוך יפה, תראי אותו מידי פעם".
הלכתי חזרה למקום שלי.