גבעה תלולה, גזיה בחוץ, הקפה כמעט גולש, אני מנמיך את הלהבה ומכין את הכוס.
מטוסי קרב מרחפים מעלי מי לנחיתה ומי בהמראה.
אני יושב עם עצמי, מנסה לעבד את כל המאורעות האחרונים שעברו עלי.
מילים שנאמרו ובעיקר אלו שלא.
כאלו שרציתי להגיד אבל לא מצאתי לנכון להוציא אותם באותו הזמן כמו מעבורת חלל בכניסה שטוחה,חששתי שהמילים פשוט יקפצו מעל האטמוספירה כמו אבן שנזרקת על פני מים.
התסכול והכעס שמלאו אותי הולידו אצלי עצבות גדולה על המצב ואלו עכשיו נטחנים בתהליך של עיבוד בין שלוק מר אחד לשני.
לפעמים, במבט לאחור אני לא מבין איך הצלחתי להדחיק כלכך טוב ולהמשיך להתנהל.
האם אני קר ומחושב כלכך שאני מצליח לשים רגשות כלכך עזים בצד לטובת הכלל, לטובת הצלחת המשימה שלפני.
אני מנסה לתת לתחושות האלו נתיב מילוט ממני, האנרגיות שהן שאבו יכלו למלא חשמל בבניין שלם.
אני שוטף את הכוס ומקפל את הציוד, עצוב.
יאלה, הזמן להחזיר את המסכה.