כל הבלה בלה של הבפנים

אין ולא היה לי הדבר
וכשיגיע אנשוף אותו ממני והלאה

ולא מהפחד, הכי מפחיד הוא להישאר עם הפחד
וזה כמובן הפחד הכי טוב, הוא דוחף כל פחד אחר אל קופסת הלא רלוונטי

אנשוף אותו הלאה מהאמונה החזקה הצרובה כל כך עמוק שאין לי ולו

אניגמה שנועדה להישאר מסתורית ומסקרנת
כל אחת ויעודה שלה
אולי כי הדלת מובילה לדרך שאינה אמורה להתגלות
להישאר נקייה ללא מעורבות שתשנה את התרכובת הייחודית לה ותשנה צורתה למשהו פגום וחסר תועלת

אם כולם היו פועלים כך אולי הטהרות הייתה גולשת ממנה אלינו במקום להפך
אך האדם יצור עקשן וגאוותן, חושב שהוא ישפר יתקן וישכלל
או שאם כבר עשה את הנזק רק בכוחו לבטל את הנעשה

בדיה, כמו שבועת רופא שכבר הופרה, אין טעם להביא את כוחות ההצלה

לכן מעולם לא התקרבתי
זכיתי לצפות, מבעד לזכוכית עבה שאפילו קולי לא ישמע, לכמה רגעים בלבד
התרחקתי ומחקתי כל סימן דרך שהוביל אותי את הנקודה
שלא אוכל לחזור גם אם ארצה
מקווה שתספיק לי הידיעה
שעוד קיימת היא
לגמרי לגמרי שלמה

חיה, אנושית
כמעט מוחשית
מיקיצה לתרדמה
בין שיברון לנחמה.
כשהזריחה מדברת
השקיעה מרחמת
שולחת קרני הפוגה
מבדילה יממה ארוגה
מרדימה לחיי מציאות
מקרקעת מביאה וודאות
ממנה לא ארצה להתעורר
לקום לחלום שלא משחרר.
אתמסר ברצון לשירה השואבת
אפרד מכיסופיי לכמיהה הגוברת
אתמזג עם קירות השומרים על שתיקה
אשכח מתקתוק השעון מספירת כל דקה
אשקע, אמסור שלום לקרקעית
אחבק את מקום מנוחתי הנצחית

נפגיש כוסות נרים לחיים 

בלינג,  נשתה יין בנתיים

נספר בחיוך חושף שיניים 

נסגור בתיבה ונחביא 

ננעל למרות שאין ממי 

עוד אחת נעבור להנסי 

ננציח את מי שאיננו כאן 

נחגוג ונסב אל השולחן 

כוס נוספת להדרן 

סוד גלוי נשמר 

כמובן שלא נדבר 

ועוד נמשיך לספר 

כיסא ריק נעמיד

כבר שנים לתמיד 

על מזיגה אחידה נקפיד 

לא נזכיר ניזכר 

בילדה עם הזר  

והחוקים חשובים יותר

הנוראה מכולן,

מקבלת מדליית זהב על אכזריותה,

הופכת את הבטן,

מטלטלת את הקיבה.

מדירה שינה,

ממגרת, מרסקת, דוחקת לפינה,

שולחת לתהומות.

תחת שמיכה דקה,

מקום מסתור,

חשוך ללא אור,

קולות מלחששים,

חסרי רחמים,

שולחים פגיונות צדק,

מנקדות ואת העור והפנים,

מחוררות עד לעיוות פנים,

משתקפים במראה שבורה,

מדוייקת וחדה,

תחדור ותחשוף את הצער,

מתמסר לזריחה הסהר,

אומר את שלא יתקבלו,

ששפתיים לא יוכלו ,

שלא יספיק או יבטא לעולם,

ששפה בו מוגבלת, סימן נעלם,

אולי בכל זאת ישמע, יאמין,

יקרא את הלב , יבין,

גם ממרחק, מכתב כוכבים,

-------  ללא קול חודרת עננים.

זה מתחיל כצליל עמום,

כה חלש,

עד שאת לא בטוחה בכלל שהוא קיים,

מתגבר בהדרגה,

מתפצפץ כגחלים במדורה,

גורם לי לשלוח זרועות תמנוניות,

להצמידו אלי,

עד שנעשים לאחד.

נושמת, חיה אותו,

לפרטים הכי קטנים,

כל אות, פסיק ותנועה.

עולים על רכבת לכיוון אחד בלבד,

ללא נהג,

מדמיינים את התחנה האחרונה,

כשהאור עולה על הבמה,

הקסם מתרחש,

עד אז אני בהחלט נהנית מהנסיעה.

הפכפכה היא,

כקולה של סירנה בלב ים,

מנגן תקווה וחלום,

מטשטש ראייה,

מוביל אל בריכת האור הכה שמימית.

כאגדה המסופרת מפה ללהבה,

בליל שימורים ערפילי,

בו מקדשים אותה,

אלילה המורמת מעם,

גיבורה המנצחת על מהלכי רבים.

כאומנית מריונטות,

מושכת בחוטים,

מפילה לקרשים,

מרימה, מחברת חלקים,

מעיפה אל על בו הכל יכול לקרות.

כך היא, עלי נותר רק להודות, לתהות, לשקוט, לחכות.

בהגעתי מרומים,

אברך לשלום את אותם בודדים,

אביט מטה,

ארחם על אותם אביונים

 ואתן למסך להיסגר על אותה בריכת אור שמימית.

כשצביקה מת,

כל ההסטוריה שהייתה בו,

הנשירה את התפילין השומר אותה 

והידהדה מוני חללים.

כשצביקה מת,

הנוכחים קפאו במקומם,

הקרקע רעדה תחתם 

חסרי אונים אל מול המחזה.

כשצביקה מת,

עשה שלושה סיבובים באוויר,

חששו יותר מה יקרה לאותם הם, 

שאליהם שאף בדרכו אל מנוחתו.

כשצביקה מת,

התפזרו שיני חרס לכל עבר,

הקיסם הקבוע נמלט לבסוף מבין לסתותיו 

ואף לא דמעה ירדה על מר גורלו.

אני כבר יודעת איך זה יתחיל 

חום אינסופי, כמעט בלתי נסבל

מרכז הגוף,

שולח זרמים לקצוות וקורא להם בחזרה 

מתמקד באונה הפרונטלית,

שתדבר עם הקיבה,

תוציא לאור את כל מה שהתקלקל ונרקב,

מה שצריך להיפטר ומשום מה נאחז,

כל אלה ועוד,

צעד, להתקדמות, ראשון של תהליך,

תביעת רגל ראשונה בארץ חדשה .

שניות, דקות שנדמות כנצח,

מערערות על הזמן והמרחב.

אני מחכה, לרעל שיתפשט בתוכי וישתלב בגרעין,

יאיר הכל בתאורה חדשה,

לשינה שלווה של גוף תשוש ממלחמה בריאה,

רק עוד כמה רגעים,

ההצגה מתחילה.

הסתכלו מעל 

על צעצוע מקולקל 

התקשרו לבעל המפעל 

שיפסיק את המכונות, ינתק את החשמל 

בכלל לא קל 

להחזיר בחזרה 

ואולי היום משהו יסתדר אצלי בראש 

ואעשה את הדברים אחרת לבסוף 

אשקיף מהחוף 

עם ראש נקי 

רק הקול שלי 

וכשאפגוש בשטן המוכר 

אלחץ לו יד 

חזק ולא ארפה 

אולי אף נשב לקפה 

יתן לי סיבות להישאר 

לא ידחוף אל הקצה 

ושם אולי אמצא את החלק החסר

ואז הן הגיעו 

חמש הפיות שלי 

להזכיר לי כל מה שאיכשהו העזתי לשכוח 

למלא אותי בידיעה שאני בדיוק מי שאני רוצה להיות 

הן פיזרו את אבקת הקסמים שלהן 

גשם מנצנץ של בחירה 

כל כולה שלי 

מקררת לי את קצות האצבעות 

מלטפת עד לכתפיים 

נחה כמחרוזת על צווארי 

עין רביעית מהחוץ אל הלב 

סלקטור נעים הליכות 

הוזמן למשמרת כפולה 

ללא הפסקות 

אוכל אז לנוח 

מאחורי דלתות שמורות 

להציץ מהעינית 

ולראות