כל הבלה בלה של הבפנים

אל תיגעי, זה חם.

אולי הפעם אלמד,

נוגעים אז נכווים. 

שיעור ילדות שטרם הופנם,

מכניסה ידיים לתנור ללא כפפות 

מופתעת כל פעם מחדש.

שוטפת, עוטפת, מלטפת, מקרירה, 

מקדשת את רגע הפגיעה.

סוגרת, נועלת דלת שמעולם לא נעולה.

שקט, כמו שמיים אפורים מרגיעים ביום חורפי.

אחידות איתנה.

מבודדת את החוץ או אותי בפנים.

מרחיקה, אז התרחקו,

מעולם לא אהבתי, צריך להפנים,

כשכואב אז לא נוגעים.

זה חם.

התנגשנו,

ראש בראש.

פגיעה כזו שמזיזה את המח בתוך הגולגולת,

שולחת זרמים בכל הגוף, 

מטלטלת את הנפש 

מכסה בקור וחום.

ידעתי מהשנייה הראשונה,

ההתנגשות תהיה קשה 

ולמרות הידיעה,

קפאתי.

לא לחצתי על הבלמים,

לא הרמתי את הבלם,

לא סובבתי את ההגה 

ולא נתתי גז,

פשוט אפשרתי,

הרשיתי לעצמי להיסחף,

ישר למסלול ההתנגשות,

להרגיש את העוצמה,

את כח המכונה,

אחרי הכל,

דממה,

כאב הראש נשאר כתזכורת 

והקיפאון בעצמות,

צלילי הצחוק משיחרור הלחץ שקטו,

פעימות הדופק ירדו,

אז עכשיו זו רק הריקנות והשיתוק.

יש ימים כאלה 

שברור מסנוור מדי 

ואי אפשר לצאת

ימים כאלה

שרוצה לבוא בריצה 

להלשין לבכות לספר ולצרוח 

שתדע שתבין ותסביר

 את כל מה שאני לא מבינה 

כי אני לא 

מבין?

שאתה לא מבין 

וכל מה שאתה רואה זו אשליה 

תחיה בה,

תן לה לעטוף ולמלא את את הלב והראש 

שתוכל להניח 

שתוכל להרפות

 אז אני לא.... 

כי אני לא יכולה 

עדיף את הדממה 

ודווקא בימים של סערה שאני כה אוהבת 

שמעירה לחיים ועם בלאגן את הכל מסדרת 

דווקא אז 

נו טוב 

יש ימים גם כאלה

לפעמים,

אני רוצה לכתוב מגילות,

ימים, חווית, כאבים התקדמויות,

של כל מה שאתה מפסיד.

לפעמים,

אני רוצה שתרשום נאומים,

מחשבות, רגשות, במילים וסימנים.

של כל מה שאני לא רואה.

כאילו כך, מרחוק, נשגיח.

נתצפת מראש ההר במשקפת,

נתעד בדפים ונתמלל הארות.

אך אני ואתה, אלה לא אנחנו.

עיניים לעיניים לצלילי הגלים,

שמים מראה מזויינת,

במיוחד אם כואבת

ואומרים את מה שהכי נורא שיאמר.

בבואה, השתקפות, פחד ותקווה,

את כל אלה אני רוצה ועוד.

איפה המראה המזויינת כשצריך אחת?

אולי ניסע לאנשהו?

אני לא חושבת ש

בואי ניסע

איך מגיעים?

יוצאים מכאן עוברים דרך שם וישר עד לאנשהו

נו ספר משהו. מה חדש?

כלום. הכל רגיל

וקצת יותר מפורט

בעבודה  הולך טוב יכול להיות מחליפים לנו מנהל בקרוב שתאמת די מבאס כבר התרגלתי למנהל עכשיו ואנחנו עובדים טוב ביחד ועכשיו זה קצת לחזור להתחלה

באסה

כן אבל זה קורה, צריך להתרגל גם לשינויים, אנשים באים והולכים

אני מעדיפה  שנעבור מפה במקום מכאן

למה

יש שם מסעדה קטנה על הדרך, אכלתי שם פעם מרק משגע ,אני מפנטזת עליו כבר מלא זמן אפשר לעשות שם איזו עצירה.

האמת יש לי יותר חשק לאיזה המבורגר טוב ויש מסעדת בשרים ממש בכניסה לכאן אני בטוח שתמצאי מה לאכול.

אבל

ויש שם גינה מאחור שנראה לי שתאהבי. אפשר לחזור פה

טוב

אתה זוכר את יום ההולדת בעוד שבוע נכ.ון?

בטח

אז חשבתי נעשה אצלנו

למה לא אצלנו?

 היינו שנה שעברה. אני מכינה קציצות דגים ופסטה בשמנת פטריות אם אתם רוצים להביא קינוח תביאו

בטח נביא עוגת בננות אז תכיני צלי זה יותר מתאים

לפעמים אתה פשוט   עזוב לא משנה

נו תגידי

אתה פשוט פרפקציונסט מזויין אם זה לא בדרך שלך אתה שובר את הכלים זה יכול לשגע

זה לא

זה ממש כן. זוכר מה קרה אם אוליבר?

אוקי תכיני קציצות נביא פאי תפוחים או פודינג נראה

אתה דמיינת את כלב המשפחה המושלם שיקפץ לו בשלווה עם זנב מקשקש ויציית לכל מילה שלך

או אפילו בראוניז

וברגע שגילית שזה לא המצב

מה למנה ראשונה?

די לשנות נושא

תראי את לוקחת כלב והכל טוב, אבל אם את לא יכולה לשחרר אותו בחוץ כי הוא מתרפע ותוקפני,  בסופו של דבר את מוצאת את עצמך קשורה אל הכלב. נכון שגם הוא קשור אלייך, אבל כבר יצאת איתו אז הולכת לאן שהוא מוביל ועוצרת כשהוא עוצר. אני לא רציתי להיות קשור לכלב

אז מה עושים?

מוסרים אותו

אז זה מה שקורה עכשיו?  אנחנו הולכים למסור את אבא שלנו לאיזה

העולם השתגע היום את יודעת אמור היה להיות גשם ותראי איזו שמש יהיה ממש נחמד לשבת בגינה

מקום מחורבן רק כי הוא מתאים לפזל הזה שאתה מרכיב בראש שלך

את יכולה שנייה לבדוק אם יש מים מאחורה

וזה בסדר לך?

יש שם גם ציור שתום עשה בגן רציתי להראות לך

למה אתה לא יכול שנייה אחת לדבר ברצי

אל תדברי שטויות את חושבת שככה זה קורה? אני פשוט אומר לעצמי, אמממ זה לא לפי הדרך שלי אז פשוט להוציא את אבא שלי מהמשוואה אל תבלבלי במוח טוב?. הדבר החייתי הזה שגורם להורה לאהוב את הילדים שלו בכל תנאי ולהגן עליהם? לאיש הזה אין מיליגרם של הדבר הזה באף אחת מהעצמות בגוף ואני לא מסוגל שהוא יהיה בקרבתי עשרים ואבע שבע אוקי? את רוצה שהוא לא יהיה באיזה מוסד תכניסי אותו לבית שלך

אז להמשיך לסוע או להסתובב?

סלט כרוב, עלי גפן ממולאים ובטטות בתנור

מה?

למנה ראשונה

אוקי

והציור ממש יפה

נכון, גם אני חושב, תגידי לתום כשתראי אותו

בטח

מצאתי מקום לי ולך,

בו נוכל לנח לרגע קט,

מקום נעים, מקום חמים,

מקום מלא בציוצי ציפורים.

הקשיבי, הרמוניה של רוחות וצבעים,

תלטף את כתיפך, תזיז את שיערך,

בדיוק כמו בפעם ההיא.

מצאתי מקום לי ולך,

בו נוכל להסתכל לרגע קט,

להבריק, לטעום עם העיניים,

לשנן ולזכור בלחישות שפתיים.

תראי, אף אחד לא ניגש,

נשארים בשוליים, סופקים כפיים,

תפאורה של הצגה ישנה.

מצאתי מקום לך ולי,

רק לרגע, חכי, בשבילי,

בזמן שמחט המצפן מסתובבת,

בזמן שעולם עוצר מלכת.

תאמרי, כל מה שלא נאמר,

גשם סביונים, מטשטש תווי פנים,

מביא ברכה חדשה.

מצאתי מקום לך ולי,

הסתכלי במפה, תגלי,

תסמני בכוכב, נחל אכזב,

בסופו של שביל מקווקו.

תברכי, על כל רגע שהיה ותם,

כל מילה שהשאירה חותם,

שובי אל מי שהיית.

מצאתי לי מקום. 

אני רק רוצה את עכשיו. לחיות את הרגע. בלי עבר, בלי עתיד, רק קרקע מוצקה תחת לרגליים , רוקעות חזק באדמה, מטרות בקצב אחיד. בליל של אנשים מסתחרר, אפילו לא מספיק מובן כדי לעצור. בלי זכרונות שגוררים אותי אליהם ובלי השלכות שאי אפשר להתמודד איתם. ככה אני רוצה לחיות, להיות כל כך שקועה ברגע, שכל השאר יעלם, חסר חשיבות ושם.אני מנסה בכל כוחי, אני מרגישה בחבלים נכרכים סביבי, את הגומי נמתח מוכן להתכווץ ולחזיר אותי לנקודת ההתחלה, את המשקולת שמטילה את כל כובדה לכיוון קרקעית הים ואני אחריה, אני נלחמת בכל כוחי לא לטבוע, מזיזה ירכיים, מנופפת זרועות, להשאיר אוויר בראות, לפקוח עיניים ולהכריח את עצמי לנשום. ככה אני מקווה להישאר, בין המים המטביעים, לבין שמיים נטולי חמצן. אני מקווה וחורקת שיניים, כדי להישאר באמצע, בהווה, איפה שאפשר לנשום. להישאר בחיים. לשרוד.

תראי,

אני כבר גדולה.

חרטתי בקירות ,

חזיתי במיתות ולידות,

טיפסתי אל חרטום הלוע לגמרי לבד.

תראי,

אני כל כך קטנה,

מתכדררת חזרה למקור,

נושפת אדי קפור,

קוראת ארצות בשמי הלילה לכאן ומשם.

תראי,

אני כבר גדולה,

ארבע כיווצים והסנפה,

בכח הצלתי אנפה,

בנוצה חתמתי חוזה עם אל הגפנים.

תראי,

אני כל כך קטנה,

כפות ידיים רועדות, 

מכסות עיניים של בובות,

מושטות קדימה למשפט הצדק הנצחי.

תראי.

רק בי ש בי ל עצמי ,

אקדיש את הזמן .

אהיה עם ובשביל, 

אקשיב והכיל .

אדע, ארצה ואטפל ,

אעצים, אשבח ואקלל. 

אפתח את הלב, אשתף,

אניח תחבושות,

אצמיד, אבדוק ואלטף,

אלחש מילים טובות.

אחבק לשינה נעימה,

אעיר בנשיקה עדינה,

אגע, אענג, אהוב,

אצמיד קרוב, קרוב,

כדי ְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְשאוכל לצאת מחוזקת,

לאינטרוול החיים מחייכת.

רק במילים.

צללנו לעומק ועלינו לענני החדווה,

פירקנו ופירשנו אדווה אחר אדווה,

קיללנו את הרוע, קידשנו טהרות,

התדיינות פילוסופיה ודיברנו מהות.

נגענו, חשנו כאב מוחשי, 

דיקלמנו, שיתפנו, עד האלחושי,

מראה אל מול פחדים,

שער לסיפורי נוודים,

ובריאתה של קרחת,

עד שהשמש זורחת.

והנה, סופה של אגדה ישנה,

נשכיב לישון נסיכה קטנה,

סיפור אחרון לפני השינה,

נשלח באוויר נשיקה אחרונה.

התעטף, תעטוף, תחיה עד הסוף.

תשתפר, תשפר, תזכור, תיזכר.

את החיבוק הרגשתי, אמיתי,

לא פחות ולא יותר.

רק במילים.