כל הבלה בלה של הבפנים

שששששששששששש 

לנשום 

בוקר

היא מופיעה כמו חלום ילדות מתוק בריח אקליפטוס.

מחרחרת, נושמת לצידי,

פותחת את המעברים, מקלה על הנשימה.

היא מגיעה בהבהוב של נורות ססגוניות, שלל צבעים חיוורים.

לרגע מופיעים, צובעים את העולם בקשת המובילה למחוזות נעימים.

לרגע כווים, משאירים אותי באפילה מצמררת,

לוקחים איתם את הד התופעה.

רוח של, רמז ל, דוחפים אותי ללחום מלחמה אבודה.

ריצה אל הסוף, בריזה קלה, מנדפת זיעה, מגבירה את הדופק.

שמה אותי במקום השקט שבין הנח למאתגר, בין המוכר לממגר.

סוללת דרך, מהבהבת, יחד עם אורות התצוגה.

חלונות ראווה של תקופות עבר, מתבוננת, נעצרת, ממשיכה.

שואפת את הניחוח המנחם לתוכי, גם אם לרגע, גם אם רק לעוד דקה או שתיים , גם אם אחרי אתרסק ואפצע ברכיים.

גם אם אולי ולא יכול להיות,

גולשת, צוללת לשעות הקטנות,

אז אגיע לשינה נטולת חלומות.

קח,

זה שלך.

אנתק ואשים בין כפות ידיים גדולות,

ארפה ואמסור עטוף בסרט אדום.

ברגעי דממה נקשיב בשתיקה,

נרגיש את הקצב, פלא בריאה, 

זיוף,  פספוס פעימה,

כמה נעימה המנגינה.

נתקרב. נבנה סביבו בית ונגן על החום.

נדבר ונצחק, נמצא את היום,

הסתכל מסביב, כמה יפה ומרהיב 

מקצה המצוק, הכל בהיר וירוק 

גלים מתנפצים על החול,

הישאר יציב, אל תיפול.

חיוך קטן, אחריו גדול, 

חוש שישי שאומר הכל. 

נשיקה על הלחי, גם על שניייה,

אפרוס כנפיים, אעוף 

חייבים, אומר הגוף 

אביט לאחור,

לשנן ולזכור 

אומר תודה ואמשיך לכיוון האור,

בקשה אחרונה, בין ידייך תשמור 

אחזור, באחד הימים 

לקבל, להחזיר, להפנים

לצאת מעורי שלי 

לרחף בשלווה 

בין שמיים לאדמה 

בלתי פגיעה 

בלתי מושגת 

מופשטת מבגדים ופחדים 

מפשטת רצונות הגיגים 

דואגת לנשום 

חלקיקי האוויר מסתחררים 

באור השמש מנצנצים 

כמו אבק פיות באגדת ילדים 

והקסם מתחולל 

מנהרה מאויירת בגלי ים 

מדורה מלחששת סיפורי עם 

קול צחוק מהדהד 

וכאב מתמרד 

כל אלה גורמים לי לחשוב 

שהגיע הזמן לחזור בקרוב 

ופתאום הכובד מחנק בחזה 

מגיעים שוב ושוב לרגע הזה 

רק עוד קצת 

טיפה 

שעה 

מבטיחה

שוב שוב שוב שוב שוב שוב שוב .

אני כל כך מתורגלת 

פלא שזה בכלל עוד כואב 

כי אני מאפשרת 

אני יודעת 

אני מכוונת לזה 

זה יותר טוב מכל דבר אחר 

כשזה אני והיא והיא והיא בכאב שלנו 

אלה יסורים ללא מוצא 

מתכרבלים בבטן 

משתיקים כל מחשבה 

מוכיחים אנושיות וקרבה 

אמת והסתה 

יחד בנינו את הסירה ויחד מפליג בה 

נגלה מחוזות חדשים 

נחזור לאלה שהיו ונגלה אותם מחדש 

הכאב הנוכחי הוא החמור ביותר תמיד 

הגוף אינו זוכר 

רק הראש 

איך הייתה תנועה או הבזק של זיכרון לקול או שתיקה 

וכשהסירה תתהפך כולנו נשקע 

נאחוז ידיים 

נתמסר לחוסר המשקל 

נפקח עיניים 

כחול אינסופי של כאב 

נסתובב

נרשה לא להפוך אותנו עם ראש למטה וחזרה 

נתמסר לדמעות המתמזגות עם הים 

ניתן לו לקחת אותנו הזרמים חדשים 

מחשמלים 

מכירים מחדש 

עד שנצוף ופנינו למעלה

ואחרי 

כשהסתיים ונעטף

נשלח לממלכת העבר 

פרולוג החיים 

מתמלל עלילה כובשת 

כל צעד בו קל יותר

קריאה בלתי פוסקת 

שופכת אני מילותייך לתוכו 

חיה הסיפור 

דומעת עם הדמויות 

נותנת לו ליצור לתוכי מציאות חדשה 

כל סיום פרק או נקודה 

מדגדג באצבעות

להמשיך לעמוד הבא 

לגמוע הכל עד מחנק 

ללא בליעה 

שישאר הטעם 

יורגש יפמפם יזרום בורידי באיטיות 

יחליף את האדמומיות החולה 

יפקס ינקד 

יתפוס בבהונות 

יעמיד בפינה 

הפסקה, נשימה,

רק כדי שלא יגיע פרק הסיום,

רק שלא תגיע הנקודה האחרונה.

אפילוג. 

ואז אשאר לבד עם מחשבותיי.

מבול.

שתף מים בלתי פוסק.

מתופף על גגות ובניינים.

מטביע צלילים.

מגרש את השמש מוקדם

ותופס את הפוקוס.

שחקן ראשי על בימה מבודדת.

קורא לי לבוא.

שחקנית משנית עילמת.

שאתן לו לתופף גם עלי.

להכות טיפות זועמות.

מטשטש את העולם מסביב.

לא אראה, לא אשמע, לא אדבר.

גוף נטול חושים.

מתמכר בקלות למציאות החלופית.

משתלב בה,

נמס לתוכה,

חבול ומותש.

אשכב על הקרקע,

אתן לו להכות עד לנקיון יסודי.

אתן לו לחדור למוחי עד שאשכח שהייתה אי פעם שמש.

לא רק מסך, לא רק טשטוש, לא חלופי.

אמת אחת רועשת, שאקבל בידיים מושטות קדימה, אלגום ואשתלב כדי להיות אמיתית גם אני.

מצידי ומשמאלי הן צועדות 

מילים בעלות שתי אותיות.

מספרות מידע,

מצטטות גמרה,

מלחשות חיבה,

מלב לליבה.

הו, את מקושטת משפטים,

עולה ונרקמת עור וגידים,

מפלצת אמון,

מחלקת ציון,

מובילה לתהום,

אל לקפוץ היום.

בכל זאת אל קצה מפואר,

מפל יהלומים ללחיי ניגר,

ממנו רואים,

שלא קוראים,

ומתקדמים,

למקום מבטחים.

ברגע שלפני

אני מקבלת אותה בברכה 

מכילה עוטפת 

את הטוב ואת הרע כשיגיע 

מבינה שזה לטובתי 

ברגע שלפני 

אני נושמת עמוק 

שואפת לחיבור לחיבוק 

מנסה לשחרר 

לתת לה להכתיב את הקצב 

ואז היא מגיעה 

שולחת זרועות קטנטנות למוחי 

מושכת בחוטים 

מבלבלת כובשת כופה מכאיבה 

נזכרת שהיא אינה חברה 

מאבק עם מנצחת ידועה מראש 

חייזרית בעלת משושים חשמליים 

שאין לי סיכוי נגדה 

כשתלך 

הקלה שפיות יד על הלב ועיניים לשמיים 

טוב נו 

ננסה בביקור הבא

אני ארבעה שמות
אני מעופפת עם רגליים בקבר
אני תולעת ספרים עם שגיאות כתיב
אני הילדה הכי זקנה שיש
אני דג חרב פיפיות
אני פרח שגדל עם עלי הכותרת לכיוון האדמה
אני כלבה ששומרת על המגדל
אני ילדת טבע עירונית
אני חידה רטורית
אני חדת ראייה עיוורת
אני סוד כמוס גלוי לכל
אני לא אוהבת את השאלה מי את