you are the everything

בהנפת יד לשלום

וחצי חיוך

אפילו שמרחוק

מצליחה להמיס חום אימים לקור מלטף

מזל שזה לעיתים נדירות.

היא הכי יפה

כשקצת פגומה

מחייכת לחצי שניה עבה

ובשאר הזמן מפנה את גבה

ואני יודע שכנראה

לי -היא לא תהיה

ועדיין מחכה

לכל מה, שלא יהיה

רק כשרוצה רעל

אבל כזה שידה במעל

רעל משובח

שמחסל הכל בבום טראח

ולעיתים, רק כשרוצה המון רעלים

במיוחד בדקה התשעים

אז -ורק אז בלבד

הפון יצלצל לי ביד

ואת קולה לשמוע אזכה

ובלי סבלנות שוב אחכה

שתרצה עוד רעל משובח

כזה שמחסל הכל בבום וטראח.

לו הייתה כמו שאיננה.

לפעמים,

ביני לביני,

אני

לא

מרשה לעצמי.

יש מצבים בחיים שחשבת שתהיה מוכן אליהם וכשהם מגיעים ואתהשקוע ממש בתוכם, נגיד כשנולד ילד או כשמכבי מפסידה שוב ושובושוב(...) אתה כן מצליח איכשהו להתנהל בתוכם.אפילו שחלק מהמצביםלא הגיוניים בעליל, בוודאי שיש תקדים. הרי לא ייתכן שאתה הראשוןבעולם שמתמודד עם ילדה בגמילה שהורידה גוש באמצע הסלון? ישתקדימים כמעט להכל.

אז על הכמעט אני רוצה לדבר.

בתוך מרווח ״הכמעט״ האמור, יכולים להיכנס אינספור מצבים וסיטואציות שגם הן איכשהו יצליחו להיכנס להגדרת ״הקרהכבר למישהו, אני בטח לא הראשון שמקיא על מישהי באוטובוס .״

ואיפשהו ,בקצה בקצה, יש את המקרים האלו שהם לחלוטין בגדר הפנטזיה.

אבל הם קרו.

בחיי.

אני הייתי שם.

המקום: המטבח של חמותי.

האירוע: ארוחת חג שני.

חתכתי פלפל ירוק חריף אש לסלט. כל כך חריף , שאם זורקים אותו למדורה- העצים נדלקים לבד.

במקרים כאלו מומלץ להשתמש בכפפות אבל, לא היה בנמצא.

חתכתי גם בצל סגול, עגבנייה, תיבלתי והגשתי. יצא בול כמו שצריך.

לפני שהתיישבתי, ניגשתי לשירותים.

פיפי.

כידוע, אצל גברים, נדרש שימוש בידיים על מנת לבצע את הפעולה. זה לא יקרה ללא שימוש ביד.

כן כן, באותה היד שקצצה דקות קודם, 4 פלפלים ירוקים חריפים כמו הגהנום.

וגהנום זה גם מה שחשתי למטה.

הרגשתי שאני מממש את השורה ההיא מהשיר של הג׳ירפות ״אשכים על גחלים״

חזרתי לשבת עם כולם.

כולם זה 15 אנשים,כולם מהצד שלה.

והגהנום שם למטה היכה ללא רחם. הרגשתי כאילו אני מתבשל לאיטי, הזעתי, האדמתי, נחנקתי, השתעלתי, התערפלתי,

מסביבי המולה,

״מה קרה לך?״

״אתה בסדר?״

״תביאו לו מים״

״אולי זה הלב״

״למה אתה לא עונה״

ואני, לא יודע ממה סבלתי יותר.

מהאש הבוערת במעמקי המכנסיים או מחוסר היכולת שלי להסביר לדואגים מה פשר ההתפגרות שלי על שולחן החג.

שלחו אותי לחדר לנוח.

שלא אמות.

כל הזמן בריצה( או שאולי במנוסה...?) מחפשת את הדבר הבא, מביטה לצדדים במין חוסר מרגוע שלא נותן מנוחה לנפש. 

להספיק

למצוא

לרצות עוד מזה ואולי גם קצת מזה ,

לרדוף אחרי הבלתי ניתן לרדיפה

לחשוב שהנה, עוד רגע זה בא, אוטוטו זה כאן....

מה זאת הגולה הזו שבגרון, 

צביטה קטנה וקלה אבל מורגשת היטב בקנה הנשימה.

עוד לא הסתיים היום הנוכחי וכבר דואגת ליום הבא אחרי היום שבא...

תנוחי כבר,

נפש רצוצה,מצוצה, פרוצה אבל לא מרוצה.

מסדרת

בוררת

שומרת

אורבת

חושבת

נלחמת

חומלת

אומרת

נותנת

בולמת

אוהבת

(תודה שאת )קיימת.

אילו הייתה יודעת

ש.....

עבור כל הודעה ממנה, כל השמעת קול, שיח ושיחה, בקשה, דרישה, הוראה, הענשה, כעס, שנאה, אהבה, כל רגש!, דאגה , תשומת לב, 

כל מה שתוכל לתת, 

עד כדי מחצית הפירור,

שעבור רעש ושקט ממנה, היעלמות( היא לא באמת יכולה להיעלם... היא תמיד נמצאת. כבר כמה שנים טובות), התקיימות,

שעבור סטירה אחת הוגנת מכל הלב שלה( מה שיבוא ממנו מבורך הרי) 

אהיה מה שתרצה

אעשה מה שתרצה

כלי הכיבול לתיסכוליה,המגש לרצונותיה

והשטיח לחבטותיה....

אילו ואילו ואילו....  

״ואת נוגעת לא נוגעת

אומרת לא אומרת...״

הצלפה

מכה

סטירה

זה הכל במימד הפיזי.

כאן ועכשיו כואב. מחר כבר לא

גם המון ממה שנאמר.

נאמר.

אבל המחשבה מתעמקת במה שלא,

במה שיכל להאמר.

ושם, במרווח הזה שבין מה שנאמר למה שלא, מסתתרת הכוונה,

המוות עצמו

התענות הלב והנפש, זה הכל שם.

״אין יותר טמבל ממך בכל העולם״ היא אומרת ונדמה לה שזה יכאיב ואו ישפיל.....

היא לא מבינה שכל מה שעוד לא נאמר, כל מה שנדמה, כל מה שאולי מרגיש- שם, בעיקר שם, עושה לי את המוות.

עוד בבקשה❤️