יש מצבים בחיים שחשבת שתהיה מוכן אליהם וכשהם מגיעים ואתהשקוע ממש בתוכם, נגיד כשנולד ילד או כשמכבי מפסידה שוב ושובושוב(...) אתה כן מצליח איכשהו להתנהל בתוכם.אפילו שחלק מהמצביםלא הגיוניים בעליל, בוודאי שיש תקדים. הרי לא ייתכן שאתה הראשוןבעולם שמתמודד עם ילדה בגמילה שהורידה גוש באמצע הסלון? ישתקדימים כמעט להכל.
אז על הכמעט אני רוצה לדבר.
בתוך מרווח ״הכמעט״ האמור, יכולים להיכנס אינספור מצבים וסיטואציות שגם הן איכשהו יצליחו להיכנס להגדרת ״הקרהכבר למישהו, אני בטח לא הראשון שמקיא על מישהי באוטובוס .״
ואיפשהו ,בקצה בקצה, יש את המקרים האלו שהם לחלוטין בגדר הפנטזיה.
אבל הם קרו.
בחיי.
אני הייתי שם.
המקום: המטבח של חמותי.
האירוע: ארוחת חג שני.
חתכתי פלפל ירוק חריף אש לסלט. כל כך חריף , שאם זורקים אותו למדורה- העצים נדלקים לבד.
במקרים כאלו מומלץ להשתמש בכפפות אבל, לא היה בנמצא.
חתכתי גם בצל סגול, עגבנייה, תיבלתי והגשתי. יצא בול כמו שצריך.
לפני שהתיישבתי, ניגשתי לשירותים.
פיפי.
כידוע, אצל גברים, נדרש שימוש בידיים על מנת לבצע את הפעולה. זה לא יקרה ללא שימוש ביד.
כן כן, באותה היד שקצצה דקות קודם, 4 פלפלים ירוקים חריפים כמו הגהנום.
וגהנום זה גם מה שחשתי למטה.
הרגשתי שאני מממש את השורה ההיא מהשיר של הג׳ירפות ״אשכים על גחלים״
חזרתי לשבת עם כולם.
כולם זה 15 אנשים,כולם מהצד שלה.
והגהנום שם למטה היכה ללא רחם. הרגשתי כאילו אני מתבשל לאיטי, הזעתי, האדמתי, נחנקתי, השתעלתי, התערפלתי,
מסביבי המולה,
״מה קרה לך?״
״אתה בסדר?״
״תביאו לו מים״
״אולי זה הלב״
״למה אתה לא עונה״
ואני, לא יודע ממה סבלתי יותר.
מהאש הבוערת במעמקי המכנסיים או מחוסר היכולת שלי להסביר לדואגים מה פשר ההתפגרות שלי על שולחן החג.
שלחו אותי לחדר לנוח.
שלא אמות.
