אין סוף לתשוקותי

יש משהו שאני כל-כך לא מבינה במציאות.
זה נוכח בכל מקום, חלק מרכזי בכל עניין, נמצא שם תמיד, מהדהד.
אני מסתכלת ותוהה, מה לעזזאל אני מפספסת? אני דפוקה? כולם דפוקים?
העניין הוא מראה חיצוני, כן כן נראות ויזואלית.
למה זה עניין גדול כלכך? למה זה כזה אישיו?
אני מבינה למה אכפת אם מישהו, חזק, בריא, מריח טוב ואפילו לא לטעמינו ברמה גבוהה.
אבל למה האדם צריך להיות יפיפה חיצונית כדי שנרצה לפתח איתו משהו.
זה שטחי כלכך.
(אנקדוטה נוספת: אם לא נחשוף את עצמינו למגוון סוגי נראות, באמת נוכל להתחבר רק למראה ספציפי, כי זה המוכר ואנו פוחדים מהלא מוכר.)
אבל אולי לעזזאל תשאר רק רגע ותביט בי, אבל תביט אל עיניי, תביט לנשמתי, תביט לכל האהבה שיש לי להעניק.
תביט אל החיות שיש בי אל החיתיות אל התשוקה. ופה ושם תבליח מבטים אל פני ואל גופי.
אולי גם תיגע בי תחוש את חום גופי, את הרכות, את פעימות הלב.
יש בי כלכך הרבה, איך אתה מסוגל לפסול אותי על צורת גופי או על מראה פני?
הבט אליי, איך אתה לא רואה את הפיספוס?
כשאני מסתכלת עליי אני רואה את עצמי יפיפיה, אבל זה לא אוביקטיבי זה בגלל שאני אוהבת את עצמי.
אם רק לרגע תסיר את השיטחיות ותראה מעבר את האדם שאני לא תוכל להסיר את עיניך.
שיטחיות... זה כל-כך מתסכל...
ולא זה באמת לא חייב להיות אתה שתראה מעבר, זה יהיה מישהו אחר אם תוותר. ואולי זה יהיה מישהו שממבט ראשון יראה בי יופי חיצוני, אבל חבל לי, על כל הקשרים והאהבות שיכלו להיוצר אם רק היינו רואים קצת מעבר.
קצת עמוק יותר...