אין סוף לתשוקותי

אני כותבת עליך
ובכלל לא באלי לכתוב
כי אני יודעת שאתה בתוכי בצורה מסוימת
וזה לא מגיע לך
אתה לא היית איתי אף פעם
אני הבנתי את זה יחד עם ההבנה
שאתה גם לא יודע להיות עם עצמך
יש בך ניתוק
ויש לך צד אחר קיצוני של חיבור
אז כן, זה מרגיש לפעמים הכי קרוב שאפשר
אבל אחר כך גם רחוק
רחוק עד כדי זרות
אמרת לי משפט פוצע-
"את לא נותנת לי כלום"
והרגשתי ריקנית מאי פעם
ורציתי רק להמחק
והרגשתי שאין לי זכות להתקיים בכלל
כי אני לא יודעת להעניק
אז למה שמישהו יתקרב?
ואצטרך להיות לעד
עם הבדידות הזו הצורבת
אני באמת תוהה לגביי מה אתה מרגיש
כמה אתה נוכח
כי כמובן שאם אתה לא שם
אין דרך שתקבל ממני
אני מפקפקת במה זה אומר לא שם
כי יש לך כמיהה שיהיו
ואתה קיים
ומדבר
ומביע רעיונות
אבל מתי הבעת את עצמך?
אתה טענת שזה כי אני תופסת את כל המקום
באמת?
אני תופסת מקום
נכון
אבל את כולו?
זהו
קשה לי לגעת בזה
כשאני כאן במחשבות על הקשר
אני מרגישה כל-כך הרבה אשמה
וחוששת שצדקת
אבל אט אט הקול בראש שלי מתחזק
ואומר שמגיע לי הרבה יותר
הרבה יותר מלהשאר כך
פעורה וריקנית
מגיע לי שיגעו לי בנפש בכנות
מגיע לי שירצו אותי מתוך אמפתיה
מגיע לי שיאהבו אותי
מגיע לי לתת
מגיע לי לאהוב
אילו הכמיהות שלי
כך אני רוצה אהבה
בבקשה אל תדפוק שוב על דלתי
הלוא איני יכולה לתת לך דבר