לפני שנה. 3 בספטמבר 2022 בשעה 19:26
אחרי שבע שעות של התעללות, המוח שלו הופך לפירה. בכל הכבוד, בכל זאת גבר. זה הזמן שאני מכניסה אותו לארון הקבורה, סוגרת אותו שיתבשל עוד קצת, על אש קטנה.
אני פונה לחיים שלי, לעיסוקים שלי, בידיעה שהוא נמצא בחושך, רעב. רעב לתשומת הלב שלי. זה משמח אותי, אין מה לעשות.
מדי פעם אני בודקת כמה הוא נזקק. אני לא מדברת, רק פותחת דלת, ומתבוננת בו מתפתל בשמחה. הוא מקבל ליטוף קטן, או כף רגל, או משהו קטן ממני. הכל לזמנים קצובים מאוד. ואז אני משאירה אותו לבד, בחושך, בלעדי. עד הפעם הבאה.
