המחברת הגדולה

השתדלות אמיתית היא השתדלות שמעמידה את הנשלט שלך בנסיון. ככל שהאדמה נשמטת מתחת לרגליו, קשה לו יותר להשתדל וקל לו יותר לבעוט. טבע האדם הוא, אם כי לא טבעו של הכלב, שנותן אמון כה מופרז בבעליו, עד שהלב מתרחב.

אז, כך נראה לי, להוסיף תחרות בדמות נשלט נוסף, או בעצם גבר נוסף, מעמיד את טוי בנסיון. הצעצוע הזה רגיל לכך שאין לו מתחרים בתחומים רבים, עד שהוא כבר מסתובב עם איזה ערך עצמי מובהק שמקשה אולי לעשות השתדלות אמיתית כשהאדמה קצת זזה. כך לפחות חשבתי. פשוט לא לקחתי בחשבון שהוא צעצוע שמתמלא מתחרות.

אז אחרי שמעכתי אותו קצת, ותוך כדי חלקתי איתו כל מיני מידעים על אור, עצרתי שניה, פשפשתי קצת בטלפון שלי, והראיתי לו סרטון שאור צילם בעבורי. בסרטון הזה הוא רוקד. אני שואלת אותו אם הוא זז יפה. הוא מודה שכן. אני מקשה: באופן סקסי בעיניך? הוא מביט בי, ואולי יש זיק של כעס במבט שלו, אבל הוא עונה שכן. 

אני מלטפת לו את הלחי, מאתגרת את הקנאה שלו: "אתה גם תצלם לי כזה. כן?"

הוא מהנהן, אני מחייכת.

"ואני אחליט מה יפה יותר בעיני, כן?"

"ברור. בלי הנחות."

*אני בעד להרים תחרות נשלטים בעניין.

**והנה אחת הווריאציות של הריקוד. 

***סקסי ממש.

https://youtube.com/shorts/aV5z7b8URdw?si=iomXeSG7JbCP7p8q

אני מזמינה אותו אליי לדירה. לשיחה. אני שומעת כבר בטלפון שהוא נדרך. יתכן שהוא כבר מכיר את נימת הקול שלי, או את דרך ההתנהגות שלי. מכל מקום הוא מבין שאני מייחסת לשיחה הזו חשיבות, ובהתאם גם הוא.

שבועיים וחצי לפני: חודש של פלירטוטים ושיחות קטנות עם בחור חדש וזר, הבשילו אצלי לסקרנות, והצעתי לו להפגש. זו היתה נקודה לזכותו שהוא לא יזם פגישה מטעם עצמו. הוא ידע שזה לא יקדם אותו, ואפשר לי להבשיל לאט לאט את הסקרנות שלי מולו. בשבועיים האלה טוי הסתובב כה וכה, נע בתנודתיות מובנת בין קנאה להתרגשות. נע בין רצון לדלות מקסימום פרטים ובין לנסות להראות חסר עניין. זה היה מתוק, ואולי אפילו ליבה מעט את העניינים עם (בואו נקרא לו) אור. ומיהו אותו אור? ילק צעיר ופוחז, שבטוח בכך שהקסם האישי שלו יחלץ אותו מכל צרה שהסקרנות שלו תכניס אותו.

לקצר סיפור ארוך, הצעתי לאור להפגש ל-יין. הוא בלע את הרוק ואישר שיין יכול להיות ממש נחמד. הוא צדק, ומבלי להכנס ליותר מדי פרטים, אכן היה נחמד, בעיקר אם אתן מתלהבות מאתגר בובון בראט עם חיוך יפה, שמודע לקסמו.

חזרה להתחלה. זאת אומרת, שוב קדימה בשבועיים וחצי. לשיחה שלי עם הטוי.

הוא מגיע, ויש משהו בדרך בה הוא מחזיק את הכתפיים. דרוך מעט מאותה שיחה שעומדת להתרגש עליו. (שמתם לב מה עשיתי כאן, כן?)

אני סבלנית אליו יותר מהרגיל. לטובתו, אני דורשת ממנו להתפשט ולכרוע ברך. אני מלטפת את הלחי שלו ושואלת אם הוא יותר טוב.

כן, הוא מעט יותר טוב, אבל עדיין מתוח. אני הולכת וחוזרת עם הדילדו האהוב עלי, זה שנדבק בוואקום אל הרצפה. אני גם מביאה איתי כפפות שחורות ומסכך. יש לי נסיון רב (אם יורשה לי להתהדר מעט) בשחרור מתחים. ובכן, הוא עובר לעמידת שש, ומרים את פלחי הישבן שלו אל על. אני מסככת בסבלנות, משל הייתי גננת שמשמנת מעט את הרקטום של ילד שיש למדוד לו חום, ומדברת לאט. מספרת לו שאנחנו הולכים לדבר מעט על אור, ועל התכניות שלי כלפיו. על שתי אצבעותיי אני חשה את הכיווץ הבלתי רצוני של השריר הטבעתי שלו. אני סוטרת ליישבנו ודורשת לשחרר. לאחר מכן, אני מושיבה אותו אחר כבוד על הדילדו שמצא את מקומו דבוק לרצפה.

מה אומר. מחזה יפה מתגלה לי. הטוי מביט בי במבט עצוב שמתחלף במבט נמס כשאני יושבת מולו, ודורכת את הזין שלו (אולי כמו שאמהותינו דרכו אי אז ענבים בגת). אני לוחצת ומשתפת אותו בפכים קטנים מהפגישה. הנאות קטנות. סימני השיניים שהשארתי לו על החיבור בין הזרוע לכתף. השקע החמוד הזה שמפריד את הכתף משריר הזרוע. את איך שהוא יילל בהפתעה. כיוצא באלה דברים. אני לא מפסיקה לקשקש כשאני לוחצת עליו בכתף ומנחיתה אותו שוב ושוב על הדילדו. העיניים שלו דומעות, משהו נסתר בו רוצה לוותר אל תוך התחושות, ומשהו נוסף מבקש לשנוא אותי, להתנגד. לגרום לי להבין שאני עוד אצטער. אני רואה את כל זה משברי המבטים שלו כשהוא מרים לרגע את העיניים אלי ושוב מוריד.

אני כבר על הגל, לא עוצרת. אני מספרת לו שהוא כאן כי לקחתי החלטה שאולי תעניין אותו. לקבל את אור לנסיון.  נשלט בהרצה.

הוא דומע קצת, כך נראה לי, כשאני מבקשת ממנו לעמוד. הוא ניתק מהדילדו אותו ינק לתוכו, ונעמד מולי, הזין שלו קשה ומתנודד. אני מסבירה לו שעם כל הקושי, הוא צריך לשים לב כרגע לדבר אחד: לכמות העונג שזורמת לו בגוף מהשמחה שלי. מהשמחה שלי, וגם מזה שאני מאוננת אותו למוות.

לקצר עוד סיפור ארוך, אחרי שעה של עינויי זין הוא כבר היה מוכן לנשק את ישבנו של אורי אם רק ארצה, ואין לו בעיה ולו קלושה עם הרצה. מצידו שאני אריץ את אורי לראשות עיריית חדרה. רק בבקשה, הוא חייב לגמור.

אם אתם מכירים אותי ולו מעט, אתם יודעים שהוא  לא גמר. 

אמשיך ואעדכן.

*יכולתי לכתוב איזו בדיחה על כך שזו הדרך הנכונה לפתוח מנוע, אבל אני לא כזו בוטה.

האם רופא מנתח צריך להנות מחיתוך בשר? האם בגלל זה בער בו הרצון ללמוד רפואה?

לא. מספיק שהוא אוהב את הרעיון ו(בחלק גדול מהמקרים)את התוצאה.

אותו כנ"ל.

מה עושה ג'ודוקא אחרי שהוא למד את כל הקאטות? אחרי שכבר למד את כל תרגילי העמידה והמזרון? את כל הריתוקים והחניקות, את כל הדרכים לבצע איפון?

הוא לומד לדייק. זה יכול לקחת שנים של אימונים באורך רוח וענווה.יש סבלנות גדולה מאוד בתורות הלחימה מהמזרח, ואני יודעת להעריך סבלנות.

וכך, אחרי שלימדתי אותו את רוב הקאטות, אחרי שהוא מכיר ומבין את ההתנהלות שלנו לעומק, לפני ולפנים, אני צריכה ללמד אותו רק לדייק. לדייק את עצמו להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמו בשבילי.

אני מפנה לכך אחר צהריים, יודעת שיש דברים שרק הוא יכול ללמד את עצמו. שיש בתוכו מעיין נובע של אינטואיציה פנימית, ושרק צריך לעסות את הבלוטות משפריצות מתוכו את הרצון והידע.

הוא עולה אחרי לחדר השינה. הכל שקט ונינוח בנינו. נינוחות כזו שצומחת מכך שאף אחד כבר לא מניח מסכות. הוא יודע מי אני, ואני בהחלט יודעת מי הוא.

אני אומרת בשקט שזה זמן אימון, הוא מניד בראשו שואל אם צריך להביא משהו. אני אומרת שכן, שאני זקוקה לקולר זין ושרשרת. זהו.

כשהוא חוזר לחדר הוא כבר עירום, קולר כרוך מהודק על אשכיו והזין שלו, מגיש לי את הרצועה.

אני מתפשטת, עולה על המיטה ומפשקת, מושכת אותו אלי עם הרצועה.

"אני מבקשת שתתמקד בהכי נעים שאתה יכול לעשות לי."

הוא זוחל אל בין הרגליים שלי, השפתיים שלך מוצאות את השפתיים התחתונות שלי, הוא מתחיל לנשק. אני מושכת משיכה חדה. הוא מתעוות כולו.

"מהתחלה"

עכשיו הוא מרפרף על הירכיים שלי, מחליק לחי ומביט בי. כמה דקות והוא שוב מקבל משיכה חדה שמאריכה את שק האשכים שלו. הוא מתפתל. העיניים שלו דומעות. אני מקרבת אליו פנים אמפטיות, וסוטרת לו סטירה מהדהדת. 

"מהתחלה"

במשיכה הבאה הוא כבר ממש דומע, הדמעות שלו זולגות מכאב ועלבון, אש ניצתת לו בבטן, אני מרגישה אותה.

"המלחמה שלך היא מול עצמך. אתה מתחרה היום מול מי שהיית אתמול. זה בסדר להעלב. מההתחלה".

פתאום משהו רך פוקע בו. משהו משתחרר. שפתיים חמות ורכות, נושקות לאט לשפתי הכוס שלי. דמעות חמות מתערבבות בגירוי החם שלי.

זו היתה גמירה טובה ממש. מושלמת.

ובכן, על מנת לקצר סיפור קצר: במסגרת הטיפוח האישי הנוסף, במישורים שונים, שהנשלט שלי גזר על עצמו, ובתוספת לעיסוי השבועי הקבוע, הרי שהפרעוש הקטן קבע לעצמו עיסוי טנטרי של שעתיים. עד כאן נחמד ויפה, וכמובן שבהסכמתי ובעידודי הכן. אתמול הוא הלך לטיפול הראשון.

אז מה השתבש, ומדוע אני מבקשת עיצה, אתם בוודאי שואלים ובצדק.

ובכן, מסתבר לתדהמתי הרבה, שהוא נהנה מזה.

חוככת בדעתי מה העונש הראוי לדעתכן בנסיבות, עדיפות לעונש חינוכי.

* כל המגדרים מוזמנים להגיב על כך, ללא אפליה, כל עוד שומרים על לשון נקבה.

בינתיים שלחתי אותו לחשוב על זה:

אני מודה שענייני הבשר קרובים ללבי. לפעמים כל מה שאני צריכה זה להעמיד אותו נכון מולי. כל מה שהוא צריך לעשות זה לשתף פעולה ולשמר את הנראות שמתאימה לי לגירוי באותם הרגעים. לפעמים הוא על הברכיים עם מבט פתייני, בפעם אחרת הוא עומד עם ידיים כפותות לאחור שמדייקות את קווי המתאר של השרירים שלו, והוא מרייר עם גאג. יש פעמים שאני מוסיפה קישוט, נניח כמה קווים דקיקים מושלמים, עשויים בהצלפות קיין מדוייקות וחדות, עד שהפסים הללו הופכים לקטיפה נפוחה ואדמדמה, רגישה, שנעים להחליק עליה אצבעות. יש אינסוף אפשרויות, אבל הסיום די דומה. אני מתיישבת מולו, מפשקת, מסיטה הצידה את התחתונים ומאוננת על היצירה שלי.

באחת הפעמים, אחרי שגמרתי ושילחתי אותו לדרכו הוא הביט בי במבט עצוב ואמר משהו על זה שמדובר בשימוש שמבזה אותו, כי אני משתמשת באהבה שלו כלפיי סוחטת את החומר היקר הזה כדי להפיק  חרמנות פשוטה, ושלפעמים הוא מרגיש שזה פשוט לא הוגן.

הוא צדק, ובמסגרת הכנות הבלתי מתפשרת שאני מקיימת מולו, הסכמתי איתו. לכן, הושבתי אותו מולי על הברכיים, והסברתי לו משהו על אהבה שימושית. ראשית, הסברתי לו שהוא בר מזל מעצם זה שהוא פגש באהבה סוף סוף. אהבה ומוות, כך הסברתי לו, הם שני דברים שאי אפשר לחפש. אין צורך, כי כשמגיע הרגע הנכון, הם מוצאים אותך.

מה שחשוב, כך המשכתי והסברתי, זה לעשות שימוש נכון באהבה. ישנם שימושים רבים שאפשר לעשות באהבה, וחבל שלא לנצל אותה.  הוא שאל אם אני מדברת על השימושים שהוא עושה באהבה שלו אליי, או על  השימושים שאני עושה באהבה שלו אליי. זו שאלה טובה, אין ספק. הוא יודע שאני מאפשרת לו לאהוב אותי, ודואגת לעודד אותו לכך. לשיטתו זה גורם לו להתפתח ולהכיר טוב יותר את עצמו, כשהפועל היוצא מזה שהוא הופך להיות אדם טוב יותר. מה שעוד יוצא מזה, שהאהבה שלו מתעצמת ובעצם הופכת לשד גדול ומעניק, וכידוע, יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק.

בסבלנות אני מלטפת לו את הראש, ומסבירה לו שמכאן, כל מה שאני צריכה לעשות, זה ללמד אותו מה נעים לי, מה טוב לי ועושה אותי מאושרת. כי זה השלב שהאהבה כבר הופכת לאהבה שימושית.

גם לי יש אפשרות לגרום לאהבה שלו להתפתח. אני מסבירה בשקט שבכל פעם שאני צובטת וממוללת את השד הזה, מכאיבה לו ותובעת אותו, הוא מייצר עוד מהחלב הזה שאני יונקת ממנו. אני מסבירה לו שהמעיין של האהבה הזו מתעצם כשאני מפעילה בסאדיזם שלי את המזוכיזם שלו. גור חתולים יונק הרי נועץ את ציפורניו החדות בבשר הרך של האם. הוא המרכז, והיא נענית לו.

ולכן, כך אני מסכמת את השיחה החד צדדית הזו, האהבה שלו אליי היא שימושית וטוב לטפח אותה, גם אם היא לא הדדית.

הוא מוריד את הראש בהכנעה, ואני מגישה לו כף רגל. השפתיים שלו נכרכות סביב הבוהן שלי, ואני מחייכת לעצמי. אני מתיישרת, מניחה אצבע מתחת לסנטר שלו, ומרימה את המבט הסוער והמבולבל שלו אלי. אני מסמנת לו ללכת להביא לי את הזין. חבל לבזבז סערה יפה כזו.

אולי רק דמיינתי שהיה לו זיק של חיוך בעיניים כשהוא אמר שהוא לא רוצה שאני אתרגז בגללה כי: "אחר כך את תמיד מוציאה הכל עלי."

אני עוצרת משטף הדיבור שלי ומתבוננת בו: "אתה לא אוהב את זה?"

המבט שלו הופך זהיר: "את יודעת, לפעמים זה כואב..."

אני יודעת שזו דרכו לעשות לי קצת טיזינג, אז אני פשוט ממשיכה את התנועה שלו ומשתמשת בה כנגדו. אני אומרת בנחת: "בפעם הבאה כשאכעס אשתדל שלא לפרוק *עליך* את עצמי."

הפנים שלו מגלות שנגעתי בנקודה רגישה.

הוא שותק, המבט שלו מחפש משהו ברצפה ואז עולה אלי: "לא. אני תמיד אהיה זה שתפרקי לתוכו כל מה שרק תרצי."

אני מחייכת: "גם אם זה כואב?"

"במיוחד אם זה כואב."

"גם אם זה משפיל?"

"גם."

זה  מגרה אותי, והאמת היא שזו תקופה שטוב לפרוק בה מתחים: "טוב. יודע מה בא לי? אתה תהיה חמאסניק, ואני אהיה לוחם גולני. לך תביא לי את הזין, ותתפשט, אני חייב לבדוק שאתה לא נושא חגורת נפץ. קדימה קדימה."

הוא חוזר עם הזין "בבקשה, גבירתי."

"תתרכז מוחמד, אני נראה לך גבירתי? אתה יכול לקרוא לי המפקד. ותתפשט יותר מהר."

הוא מתפשט, אני עושה בדיקה ראשונית על הגוף שלו, מהירה, ומורידה אותו לברכיים, עם ידיים מאחורי הראש. אני חוגרת את הזין: "מוחמד עכשיו נשחק משחק קטן לחימום, בסדר? כדאי לך להקפיד, אחרת חור התחת שלך בסכנה, כן?"

"כן.. גבירתי. זאת אומרת, המפקד.."

"בכל פעם שאתה מקבל סטירה, אתה צועק: *עם ישראל חי*"

"את משוגעת.."

סטירה מצלצלת.

"עם ישראל חי!"

פעם הוא אמר לי משפט שנשאר להדהד לי בתודעה זמן רב. הוא אמר: זה לא מספיק לי להיות אהוב. כזה היה לי די הרבה פעמים. אחד הדברים המיוחדים שאת מספקת לי, הוא להביע אליך ומולך את אהבתי. זה צורך בפני עצמו שהולך ומתפתח ככל שאת פתוחה ואפילו דורשת ממני מבעי אהבה שמרגשים ומגרים אותך.

אם תשאלו את הצעצוע אם הוא ביישן, הוא יחייך ויגיד לכם שלא. ובאמת, קשה להגדיר אותו כביישן, כי הוא אדם מאוד נינוח, פתוח, וורבלי, מצחיק, ויודע לשבות את הקהל שלו. אני לא שואלת אותו את השאלה הזו, כי אני יודעת שיש לנו לא מעט רגעים שאיתי הוא ביישן. זאת אומרת, אני לא מצליחה לשלוט בזה כל כך, אני פשוט אוהבת לקחת אותו למקומות האלה שבהם הוא קצת מתבייש וקצת נבוך. זה קורה שמצליחים לחדור מתחת למסיכות ולהאיר באור בהיר איזורים שהם בדר"כ מוסתרים ואפילו אסורים. וכן, גם האיזורים בהם אני מרשה לו להביע אלי אהבה, מוציאים מהצעצוע את הנער הביישן ההוא שנלחם בעצמו כדי להראות לי עד כמה הוא אוהב אותי, או עד כמה הוא מוכן לבזות את עצמו, או לוותר על הדרך בה החברה מציעה להתבונן על רעיונות כמוסר, שיוויון, חלוקת נטל, ניצול של בני אנוש לטובת בני אנוש אחרים, ועוד ועוד.

בניגוד לאחרים שנזהרים לפעמים במבעי האהבה שהם מאפשרים, כי איכשהו מבעי אהבה יוצרים מחוייבות הדדית הרבה פעמים, אני ממש לא נזהרת. למה לא? יש לו זכות מלאה לאהוב אותי. בהתחלה עוד הסברתי לו שמבעי האהבה המתרחבים שאני מאפשרת לו, חשובים להתפתחות האישית שלו ולכן אני מאפשרת אותם לטובת שנינו, אבל נראה שהוא הפנים את האמיתה הזו מזמן ודי בקלילות.

הרבה אנשים טועים לחשוב שבני אדם מתאהבים במי שמספק להם את הצרכים שלהם. זה רחוק מלהיות מדויק. אנשים מתאהבים ואוהבים את אלה שהם מעניקים להם. משתדלים בשבילם. מקריבים למענם. ככל שהם מעניקים יותר, הם נקשרים יותר, ואוהבים יותר. לכן, אני מאפשרת לו להעניק לי. כל הזמן. חלק מהדברים הם ריטואלים קבועים ואפילו ונילים: קפה בבוקר, פרחים בשישי, לרחוץ אותי במקלחת, לזהות את הצרכים שלי במהירות ולספק אותם.

חלקם פחות ונילים: לנקות אותי אחרי שאני משתינה, לנשק לי את כפות הרגליים לאות תודה, ולנהל את היום שלו כשהוא יודע שאני יכולה להזמין אותו להסניף חלקי גוף שלי בצורה רנדומלית לרבות כוס, תחת ואפילו בתי שחי.

חלקם משפילים: למרוח לק אדום בכפות רגליו לפני שהוא יוצא לפגישה חשובה. לספר לחברה קרובה שלי על משהו מביך שקרה לו. לאפשר לי לבעול את חור התחת שלו, בלי להוציא הגה, או סתם ללבוש אחרי מקלחת יסודית שלו, את התחתונים המשומשים שלי.

חלקם משפילים מאוד: לכונן מערכת יחסים אוהבת עם כפות הרגליים שלי, לרבות משפטי אהבה ו(כן כן) גם מכתבי אהבה. להסתובב בבית בביריות ובושם נשי עם זין קשה שמטלטל את עצמו מצד לצד, ולמלא את רצונותיי ממש כמו אישה מאוהבת.

חלקם כואבים: כי כאבים חזקים נוטים להשאיר סימנים יפים. וסימנים הם נעימים למבט. סמני קיין חרוצים או מנשך שיניים שיהפוך מורוד לאדום, מאדום לסגול, ומסגול לכחול צהבהב.

חלקם נוגעים לניצול כלכלי משפיל: אני פשוט מבהירה לו שהוא צריך להביע את תודתו אלי, כי זה מפתח אותו. למשל: על כך שאני נפגשת עם גבר אחר, ולכן הוא מוזמן לסגור לנו חדר במלון מפנק, ולהזמין לנו ארוחת ערב לחדר. 

אבל הכי אני אוהבת, לעצור לפעמים ולשאול שאלות מפורטות. נניח לעצור לרגע את הדרך בה אני חוצבת פנימה אל תוך חור התחת שלו, אחרי שאני חוזרת מאותה פגישה במלון, ולשאול איך ומה זה עושה לאהבה שלו אלי. או לתזז את התחת שלו ממקום למקום כדי לבצע מטלות למעני, ואז לשאול מדוע הוא נוהג כך, ואם הוא מבין שאני בסך הכל מאפשרת לו לאהוב אותי. כשאני עושה את זה, הוא מביט בי, ומתוך המבט שלו מביטה בי ביישנות מתוקה והססנית, כשהוא מודה לי על כך, כמו גם על אלף הדרכים שאני מאפשרת לו לאהוב אותי.

ולמה לא באמת. יש משהו נעים בזה שאוהבים אותי ככה. 

לפעמים אני שואלת את עצמי היכן הגבול.

אני שואלת את עצמי אם יש צורך כלשהו להדרש לשאלות מוסריות, והאם מותר לי לגרום לשינויים מרחיקי לכת בצעצוע שלי.

אני עונה לעצמי שזה בסדר גמור, זה מספיק מוסרי להפוך גרגרי שומשום לעיסה טחונה. בעיקר אם אני אוהבת גם טחינה.

אפשר להגיד שאני אוהבת את הנשלט שלי גם טחינה, וזו כשלעצמה מטרה ראויה, ויש בה את המידתיות הנדרשת. אי אפשר להתעלם מכך שאפשר להכין מטחינה גם חלווה, ואז להכין עוגיות תה נהדרות.

בלי קשר, הפוסט הזה עשה אותי רעבה.

אולי צריך להגיד מילה גם על זה: חשוב לי מאוד ללמד את טוי להרגיש חופשי להביע את הערכתו לתהליך שהוא עובר. לכן, כמו שחלקכם כבר יודע (מי שקרא את הפוסט מתחת): כאשר יצאתי לרקוד עם הבחור האחר, השארתי  לטוי את הנייד ומטלה, על מנת שלא ישחת את זמנו לשווא: הוא התבקש למצוא לי מתנה שתביע את הערכתו הכנה על כך שאני חולקת איתו את החופש שלי עד לפרטי הפרטים הקטנים. גם הסברתי לו שעכשיו, כשהוא כבר מכיל טוב יותר את החופש שלי, אני מקבלת עונג רב מעצם השיתוף שלו בחופש שלי. 

ובכן, היום הוא חזר, התפשט, והניח מולי את השי שבחר. ביקשתי ממנו להסביר לי מדוע הוא מבקש ממני להתכבד ולקבל את מנחתו. הוא כחכח בגרונו במבוכה, והסביר שבכך, ובאופן סמלי, הוא מודה לי על החופש והעונג שאני מעניקה לעצמי, ובכך אני מעניקה גם לו.

נעלתי אותו ושעיתי למנחתו.

אמשיך לעדכן.