פעם הוא אמר לי משפט שנשאר להדהד לי בתודעה זמן רב. הוא אמר: זה לא מספיק לי להיות אהוב. כזה היה לי די הרבה פעמים. אחד הדברים המיוחדים שאת מספקת לי, הוא להביע אליך ומולך את אהבתי. זה צורך בפני עצמו שהולך ומתפתח ככל שאת פתוחה ואפילו דורשת ממני מבעי אהבה שמרגשים ומגרים אותך.
אם תשאלו את הצעצוע אם הוא ביישן, הוא יחייך ויגיד לכם שלא. ובאמת, קשה להגדיר אותו כביישן, כי הוא אדם מאוד נינוח, פתוח, וורבלי, מצחיק, ויודע לשבות את הקהל שלו. אני לא שואלת אותו את השאלה הזו, כי אני יודעת שיש לנו לא מעט רגעים שאיתי הוא ביישן. זאת אומרת, אני לא מצליחה לשלוט בזה כל כך, אני פשוט אוהבת לקחת אותו למקומות האלה שבהם הוא קצת מתבייש וקצת נבוך. זה קורה שמצליחים לחדור מתחת למסיכות ולהאיר באור בהיר איזורים שהם בדר"כ מוסתרים ואפילו אסורים. וכן, גם האיזורים בהם אני מרשה לו להביע אלי אהבה, מוציאים מהצעצוע את הנער הביישן ההוא שנלחם בעצמו כדי להראות לי עד כמה הוא אוהב אותי, או עד כמה הוא מוכן לבזות את עצמו, או לוותר על הדרך בה החברה מציעה להתבונן על רעיונות כמוסר, שיוויון, חלוקת נטל, ניצול של בני אנוש לטובת בני אנוש אחרים, ועוד ועוד.
בניגוד לאחרים שנזהרים לפעמים במבעי האהבה שהם מאפשרים, כי איכשהו מבעי אהבה יוצרים מחוייבות הדדית הרבה פעמים, אני ממש לא נזהרת. למה לא? יש לו זכות מלאה לאהוב אותי. בהתחלה עוד הסברתי לו שמבעי האהבה המתרחבים שאני מאפשרת לו, חשובים להתפתחות האישית שלו ולכן אני מאפשרת אותם לטובת שנינו, אבל נראה שהוא הפנים את האמיתה הזו מזמן ודי בקלילות.
הרבה אנשים טועים לחשוב שבני אדם מתאהבים במי שמספק להם את הצרכים שלהם. זה רחוק מלהיות מדויק. אנשים מתאהבים ואוהבים את אלה שהם מעניקים להם. משתדלים בשבילם. מקריבים למענם. ככל שהם מעניקים יותר, הם נקשרים יותר, ואוהבים יותר. לכן, אני מאפשרת לו להעניק לי. כל הזמן. חלק מהדברים הם ריטואלים קבועים ואפילו ונילים: קפה בבוקר, פרחים בשישי, לרחוץ אותי במקלחת, לזהות את הצרכים שלי במהירות ולספק אותם.
חלקם פחות ונילים: לנקות אותי אחרי שאני משתינה, לנשק לי את כפות הרגליים לאות תודה, ולנהל את היום שלו כשהוא יודע שאני יכולה להזמין אותו להסניף חלקי גוף שלי בצורה רנדומלית לרבות כוס, תחת ואפילו בתי שחי.
חלקם משפילים: למרוח לק אדום בכפות רגליו לפני שהוא יוצא לפגישה חשובה. לספר לחברה קרובה שלי על משהו מביך שקרה לו. לאפשר לי לבעול את חור התחת שלו, בלי להוציא הגה, או סתם ללבוש אחרי מקלחת יסודית שלו, את התחתונים המשומשים שלי.
חלקם משפילים מאוד: לכונן מערכת יחסים אוהבת עם כפות הרגליים שלי, לרבות משפטי אהבה ו(כן כן) גם מכתבי אהבה. להסתובב בבית בביריות ובושם נשי עם זין קשה שמטלטל את עצמו מצד לצד, ולמלא את רצונותיי ממש כמו אישה מאוהבת.
חלקם כואבים: כי כאבים חזקים נוטים להשאיר סימנים יפים. וסימנים הם נעימים למבט. סמני קיין חרוצים או מנשך שיניים שיהפוך מורוד לאדום, מאדום לסגול, ומסגול לכחול צהבהב.
חלקם נוגעים לניצול כלכלי משפיל: אני פשוט מבהירה לו שהוא צריך להביע את תודתו אלי, כי זה מפתח אותו. למשל: על כך שאני נפגשת עם גבר אחר, ולכן הוא מוזמן לסגור לנו חדר במלון מפנק, ולהזמין לנו ארוחת ערב לחדר.
אבל הכי אני אוהבת, לעצור לפעמים ולשאול שאלות מפורטות. נניח לעצור לרגע את הדרך בה אני חוצבת פנימה אל תוך חור התחת שלו, אחרי שאני חוזרת מאותה פגישה במלון, ולשאול איך ומה זה עושה לאהבה שלו אלי. או לתזז את התחת שלו ממקום למקום כדי לבצע מטלות למעני, ואז לשאול מדוע הוא נוהג כך, ואם הוא מבין שאני בסך הכל מאפשרת לו לאהוב אותי. כשאני עושה את זה, הוא מביט בי, ומתוך המבט שלו מביטה בי ביישנות מתוקה והססנית, כשהוא מודה לי על כך, כמו גם על אלף הדרכים שאני מאפשרת לו לאהוב אותי.
ולמה לא באמת. יש משהו נעים בזה שאוהבים אותי ככה.
