כשאני מהרהרת בעניין אני מבינה שאני מחבבת את זה שהוא דעתן, באמת. בכל זאת, לפעמים הוא לוקה בדעתנות יתר, לפחות על פי אמות המידה שלי.
זה קורה בדיונים, שהוא קצת שוכח את המעמד שלו, כי בכל זאת מגיע גם לו חופש דיוני לבטא את דעותיו. למה לא, גם לצעצועים יש כל מיני תפיסות חברתיות, ראיית עולם, ידע מעולמות תוכן שונים. כל זה מאוד מעניין ומעשיר אותי, לפחות ככלל. אבל יש לכל כלל היוצא מהכלל, ואני מודה שזה קצת הרגיז אותי כשהוא הרשה לעצמו להגיד משהו כמו: "אבל אני מסביר לך שזה לא עובד ככה, אני באמת לא מבין מה שאת אומרת." והוא ליווה את האמירה בתנועת ידיים מיואשת.
אני שתקתי, הוא שתק, והיה רעד מתוק באויר, כי היה כבר ברור שהשתיקה הזו מאפשרת לשנינו לחצות את הקו לעולם שאין בו הגיון, אבל יש בו צורך. לפחות שלי.
כשקמתי לסדר לו את הכוך הקטן, הוא חשב לעצמו אם כדאי לו לנסות לשנות את הגזירה. ראיתי שהגאווה שלו לא מאפשרת לו להתנצל, וזה בסדר, אני מחבבת גם את הגאווה שלו.
הבטתי בו וחיכיתי, הוא חכך רגע בדעתו והתחיל להשתחל לכוך הקטן. סגרתי יפה את הפתחים, ויצאתי לטפל בדברים שלי בינתיים. כי לוקח לזה זמן להבשיל. כמו ליין, כמו לגבינה טובה. מניסיון אני יכולה לספר לכם, שתבשילים שמתובלים בגאווה שנמסה אל תוך עצמה בבעבוע איטי ורטוב, מייצרים הסכמה רחבה, הבנה טובה יותר, ונימוסים מצויינים.
