מה קורה לעבד שאדוניתו מפלה אותו מעולמה, ושמה אותו במרחב ברור המשיק, אך לא חופף, לעולמה? מה יכולות להיות הסיבות לכך, ומה התגובה היוצאת מהמופלה? על אילו מקומות זה יושב, ומה זה מפעיל?
אין לי תשובה לכך, כי זה לא מקום בו אני עוסקת, או שהוא המעניין בעיני. בסופו של דבר אני מתעסקת בעיקר בגירוד האיזור המשיק, וליטוף האיזור החופף באופן מאוד מדוד, עד שכל ערבוב בין המרחבים מקבל ערך ומשמעות. הדבר מאפשר חוויה מיוחדת משני הקצוות, שמביא אולי, במקרים מסויימים, לכמיהה עזה לערבב הכל ולנוע מקצה אחד לקצה השני.
כדי לייצר מרחבים ברורים, יש צורך בהפרדת המרחב הפיזי, כמו גם המרחב הרגשי והמנטלי. את המרחב הרגשי והמנטלי די קל לחלוק, בחלוקה הוגנת וברורה: יש מי שקובע ומי שנקבע, ואין פקודות שאינן חוקיות בעליל, גם אם יש ברגעים מסויימים חשש כזה. את המרחב הפיזי קל אפילו יותר לחלוק, והוא בעצם סימבול לעולם הפנימי, כי יש מי שיחיה כעת במרתף, וסביבתו מוגדרת, כמו גם הפעולות המותרות לו. יהיה מי שצופה ומי שנצפה במצלמות, יהיה מי שתהיה לו הזכות לתקשר, ומי שתהיה לו הזכות לחכות לתקשורת בסבלנות רבה, וכך בעצם יבנה האיזון העדין והכואב שיאפשר לחוות חוויה כזו.
טוב ויפה.
כשאני מובילה אותו למרתף, אני מסבירה לו היטב מה מותר לו ומה אסור לו. בחוצפתו הוא שואל אם הוא יכול לעבוד בזמן הזה, ונדמה לי שהמבט שלי מספק לו את התשובה הברורה והנהירה: אם הוא יעבוד בזמן הזה, הרי שהוא ימנע מעצמו את זכות היסוד שלו לחכות לתקשורת שלי בכל ליבו ומאוד, ואז יצא שכרו בהפסדו. לא חבל?
המצלמות, שניים, הוצבו בחדר השינה ובמקלחת. בשאר מרחבי המרתף הוא מורשה להסתובב באופן קצוב בלבד. יש משהו מאוד נעים (לי) בידיעה שיש לי היכולת לתצפת עליו בכל רגע נתון, ובידיעה כי האלמנט הזה חי וקיים בתודעתו, והולך וכובש לו מקום, שהרי מדובר רק בסימבול: שאין מקום בתוכו ובחייו שאין לי דריסת רגל בו. אתם חייבים להסכים שהמונח עצמו של דריסת רגל, משעשע בנסיבות, ודי מדוייק.
מדהים בעיני עד כמה עניינים הטבועים בנו בתודעתנו ומבהירים לנו מה נעים לנו ומה פחות, הם כל כך פריכים ולעומתיים. לכן, לדוגמה, כשאחרי 3 שעות אני מבקשת ממנו במיקרופון לעלות למעלה כדי להכין לי קפה, הוא מתרגש מכך, כאילו שברגע זה הודעתי לו שמיניתי אותו לשר המשקים שלי. אחרי שהוא הכין קפה והעלה אותו לחדרי, ניסיתי להבין ממנו, מדוע העניין הפעוט הזה מלווה בזיקפה מרוגשת. זו לא שאלה שמיועדת היתה ליצור טיזינג מיני או קרבה בנינו. למעשה, היא נשאלה באופן כמעט אקדמי, וכך גם התבקשה התשובה לה, דבר שרק הגביר את המבוכה, ותחושת החיצוי הזה בין המימדים. לאחר מכן הוא התבקש לרדת כדי להוציא ולהכניס כלים במדיח.
אפשר היה לראות את התחושות על הפנים שלו. נראה היה לי שזה נע בין תחושות של עלבון על רידוד המשמעות שלו, ובין תחושת פליאה מסויימת על אותו עניין בדיוק. אחרי שהוא הנהן, הוא נשלח להביא את הפלאגים. אחד מהם נתחב אל ישבנו לאחר כבוד, כשהוא כורע על ארבעותיו. לא היה באקט זה אחוז בודד של אינטימיות, אפילו לא ליטוף הרגעה. כשהוא התרומם, העיניים שלו נשארו כבושות בקרקע, ועכשיו הוא רק הנהן וירד למטה למטלותיו, ומשם למחילה שלו, כשהוא מקבל אישור להשתמש בתקשורת מולי בנייד שלו, וכן לכתוב, אם הוא חש צורך לחלוק איתי (או עם העולם).
ברור לי כיצד דברים צומחים. הם צריכים את המצע הנכון ואת הזמן שלהם להתפתח. אין צורך להקצין ואין צורך להאיץ. אפשר להתבונן ולהתבשם לרגע בתחושות העולות מכך שההכרה של האדם שתחתיך מתחילה לאזוק אותו אליך, ומגלה לו עד כמה הצורך שלו בי יכול עוד לצמוח, ועד כמה זה מלבה את הצורך לבחון את הנקודה הזו, דווקא בעניינים שברגיל אינם מייצרים נעימות.
עוד שעתיים נוספות עברו, עד שביקשתי ממנו להתפשט לגמרי, ולעמוד מולי לסקירה מקיפה מול המצלמה. מול המצלמה אני מבקשת ממנו לאונן ולקחת את עצמו לשיא הגירוי, ואז לעלות עירום, כי יש לי הפתעה עבורו. ראו במבטו פליאה, ואז איזו התרוננות נפש. זה היה מתוק כל כך.
וזה מה שהוא גילה כשהוא עולה לחדר, נמצא על השטיח לידי. כי אין מה לעשות, במרחבים ברורים כאלה, יש צורך לדאוג לסיפוקו של העבד, שחלילה לא יגיע הסיפוק הזה מהאדונית. או למעשה, במקרה הספציפי הזה, לאי סיפוקו של העבד. כן, אני יודעת שזה לא בדיוק אותו דבר, אבל אל תהיו קטנוניים:
