פעם הוא חשב שהוא מבין ויודע מה זו אהבה, וגם איך חוצים וקובעים זמנים ועתים לכל סוג של אהבה, איך מפרידים אותה מהיומיום, כי אנחנו הרי לא יכולים להיות מוכוונים כל היום לסיפוק וריצוי גחמות, מיניות או אחרות. יש גם עולם שלם בחוץ, שצריך להתחשב בו. היתה לו הבנה ברורה וסדורה על רגישות, הדדיות, על מרחבים פרטיים, ועל כך שלא כדאי לערבב בצלחת אחת כל מיני טעמים, כי זה יכול להרוס.
אז הוא חשב.
קודם כל, מייד בהתחלה, הבהרתי לו שהמילה "אהבה" היא רחבה מאוד, ומאוד לא מדוייקת לקשר שלנו, ולכן כדאי שנדייק את העסקה בנינו. בשלב הראשון, כך הסברתי, אני מחנכת אותו כפי שאני מוצאת לנכון, והוא מתמסר לחינוך שלי, ומתחייב לבצע הכל (אלא אם מדובר במשהו שהוא בלתי אפשרי לו, ואז אנחנו נשוחח ונמצא פתרון). הבהרתי שזה פחות משנה לי מה הוא מרגיש בקשר לפעולות שהוא נדרש להן, כל עוד הוא מבצע אותן.
נדמה לי שהוא לא כל כך הסכים עם הרעיון, אבל בסופו של דבר הסכמנו על התנאים: אני אדרוש דקדקנות בפעולות שלו, אבל לא אדרוש ממנו דבר בנוגע למחשבות או לרגשות שלו. אני לעומת זאת אקדיש זמני בכל מה שנוגע לחינוך וההתאמה שלו לצרכיו, אבל אין לכך כל קשר למחשבותיי או לרגשותיי, וראוי שהוא לא יקיש מהפעולות שלי או אלה שאני דורשת ממנו, על התחושות והרגשות שלי.
בשלב הזה הוא עדיין לא כל כך הבין את הפוטנציאל הנהדר לתסכולים ברמות גבוהות מאוד. הוא כן הבטיח שהוא יעשה פשוט הכל, כדי לציית לי. ולי כאמור, די היה בזה.
צייתנות היא תכונה שיש להתייחס אליה ברגישות וזהירות: לתגמל אותה כשהיא באה לידי ביטוי, לכבד את המאמצים לאפשר אותה, ובעיקר לא לחצות את הקו בה צייתנות הופכת לרשפיי אש עזים. לפחות לא בסיטואציות בהן הצייתן לא כבול היטב. או אז אפשר להכנס פנימה ולכבוש מעוזים נוספים של מורדים, ולצאת משם כשדגל המרדנות נרמס, ודגל הצייתנות מונף.
אחד הדברים החשובים בתהליך הזה, הוא לפרק את המקטעיות הברורה בין חיים נורמטיביים, ובין החלקים הצייתניים. ראוי כי מופעי דרישת הצייתנות יופיעו באופן רנדומלי, ולא ניתן יהיה לחזות אותם.
זכורה לי הפעם ההיא שהוא שוחח עם אחת הקולגות שלו בטלפון. השיח היה מאוד בוטח, ונרשמו אפילו כמה חיוכים בשיחה הזו. אני הלכתי לחגור את הזין. כשירדתי, הפנים שלו הלבינו. כל מה שעשיתי בשיחה ההיא, היתה להוריד לו את המכנסיים והתחתונים לגובה אמצע הירך, להורות לו להמשיך בשיחה כרגיל, ולחכך את הזין שלי בין פלחי הישבן שלו.
בהתחלה הוא ניסה להביט בי במבט הזה של: "וואלה לא מתאים עכשיו, זה ענייני עבודה." אבל מאחר שלא באמת התייחסתי לזה, ראיתי זמן קצר לאחר מכן איך הגוף שלו נכנע, איך הזין שלו מזדקר, ואיך החיוכים והצחוקים נעלמים מהשיחה שהופכת לקורקטית. כשהוא סיים אותה, ביקשתי ממנו לרדת על ארבע ולבוא אחרי. זה שעשע אותי. אני הסתובבתי בכל פינות הבית, עם גבר שהולך אחרי על ארבע (טוב, על שש), עם מכנסיים מופשלים, וראש מופשל עוד יותר.
אחרי שסיימתי להשתעשע בו, ואחרי שהייתי מסופקת ממידת הצייתנות שלו, לקחתי אותו אלי למיטה, וסיפקתי את עצמי בו, עד שכמעט נרדמתי. הוא המשיך להתפתל במיטה מרוב צורך, עד שביקשתי ממנו להתהפך, להכניס את בוהן הרגל שלי לפיו, ולא להפריע יותר.
