לפעמים זה לא ממש ברור. הנתיב של השליטה יכול להתערפל כי הרצון הפנימי הוא לדחוק את השוליים כדי להרחיב אותו. את הנתיב, כן? להרחיב את הדרך אל הכניעה שלו, אל השליטה שלי בו, והתחושות שחולפות בו. הדבר הנוסף שקורה, שעם הזמן מתרגלים לתחושה הזו שאפשר לעשות איתו הכל, ושהוא יכבד ויבצע, רק כי ביקשתי, גם אם הוא מאוד לא אוהב ולא רוצה לעשות זאת.
באחד הימים, כאשר שוחחנו על עניינים פוליטיים וחברתיים, כאשר נשאנו בלהט דברים, הגיע רגע שהוא אמר: "יודעת מה? אני לא מעוניין לדבר איתך על זה." הוא סיים להגיד את המשפט הזה, השתרר שקט בזמן שהוא צעד למטבח להכין לו קפה, ויצא למרפסת לעשן.
כשהוא חזר, הוא ניסה להסביר שהוא עצר את השיחה כי היא התלהטה, והוא היה צריך רגע לעצור ולנשום. שהוא לא מתכוון לכך שהוא לא מעוניין לקיים איתי שיחות מסויימות, ושהוא חושב שהשיחות האלה חשובות.
אני שתקתי רגע, ואמרתי שזה בסדר גמור. הוא יכול לקבוע אם הוא מעוניין לשוחח איתי ועל מה, והוא בוודאי זכאי לדעותיו, כמו שאני זכאית למעשים. הוא חייך לרגע חיוך מפייס, ורגע קט אחר כך החיוך שלו נמוג. הוא ראה את המבט שלי.
העליתי אותו לחדר, ביקשתי ממנו להתפשט, ולהתמקם בעמדת מוצא בין שני העמודים במקלחת, עם ישבן בולט. הבאתי את הקיין, זה הדק והשורק יותר, וצרבתי את הישבן שלו בפסים אדומים סגולים. מאחר שהוא לא עמד בכאב והתפתל שם, הייתי צריכה לעזור לו ולאזוק אותו, ידיים ורגליים לעמודים. הוא ניסה לדבר תוך כדי, להסביר. אולי להצטדק. אבל זה לא היה הזמן. יש זמן לדיבורים וזמן למעשים.
כשסיימתי איתו, פתחתי את הסקוצ'ים ושיחררתי אותו. הוא נפל לרגלי, מנסה למלמל משהו על זה שהוא אוהב אותי והוא מצטער שהוא הכעיס אותי. זה עדיין לא היה זמן לדיבורים, אז ביקשתי ממנו לסתום.
סידרתי בשקט את ארון הקבורה, בזמן שהוא מביט בי, לא מאמין. העמדתי אותו, חיטאתי את הישבן הפצוע שלו, וביקשתי ממנו להכנס לארון. הבהרתי לו שהטיפול הזה הוא לטובתו, ויועיל לו מאוד בטווח הארוך. הוא רק הנהן, נכנס פנימה, ואני נעלתי.
כשהערב כבר ירד, שחררתי אותו מכלאו. הוא התבונן בי, כולו מרוח ושבור. זקוק ומתנצל. גם עכשיו זה לא היה זמן למילים, אז אמרתי לו שוב לסתום. לקחתי אותו למיטה, ומשכתי אותו אל בין הירכיים שלי, לליקוק עמוק, מתנצל ואיטי.
