אתם בוודאי תוהים כמוני, אם יש איזה יתרון בימים בהם הצעצוע לא מכולב לי: מקורקע, שפוט קטן שמרייר בתגובה פבלובית לריח שלי, או לתנועת ראש. גם אני הפכתי והפכתי בשאלה הזו, ותשובה חד משמעית לא מצאתי. בסופו של דבר, המציאות היא שלזמן מה מסתובב לו לבדו צעצוע בעולם, צעצוע שהוא רכוש, יצור חי בעל בינה שבוצעה בו זה מכבר העברת בעלות בטאבו, כאילו שזה עניין של מה בכך להתחכך בעולם כאדם חופשי. והוא? עוד מגדיל ועושה, מוסיף והולך ומתרופף, משל לא שיחתתי את זמני על חינוכו, בשקידה רבה. לא זו אף זו, מוסיף חטא על פשע ומספר לי אנקדוטות מכאן ומשם, מנקד אותן בסיפורים על אישה כזו או אחרת שנשאבה לאיזו אינטראקציה איתו, שלא בטובתה. ואני מה? מהמהמת בסבלנות, מחייכת לניסיונות המניפולטיביים למחצה שלו להוציא ממני איזו תגובה רגשנית אותנטית של רכושנות, או תגובות כיוצא באלה. ובאמת, מה יש לי להתרגש כשאני יודעת את הכרוניקה הידועה מראש של הסוף.
במילים אחרות, שחררו לצעצוע הזה חבל, כי ברבות הימים תמצאנו מלופף וקשור היטב לקצהו האחד, כשהוא מציע לי את קצהו האחר. שמתם לב מה עשיתי כאן עם מילים, כן? בקיצור, החיפזון מהשטן, ולי יש מספיק הבנה במבנה הטכני הנדסי של צעצועים, וסבלנות. חשוב.
זה מסקרן להתבונן. כי בהתחלה התחילו טיפטופים קטנים. משפטים שמנסים לרמז לי על הפרשי המעמדות בנינו: משפטים שמתחילים ב"גבירתי" הלכו והתרבו, כמו גם משפטים שהסתיימו ב"מיס". ואני? בדיוק בתקופה שאני לא מבינה רמזים. אדרבה, אני בעד לתת לו לחוות את החופש שלו במלוא העוצמה. להסתובב בעולם ללא כל הגבלה שנובעת מהיותו רכוש, מהיות לו בעלים. אחר כך התווספו סדקים פה ושם. געגועים. צרכים לא מסופקים. יבבות קטנות ומתוקות. אבל עדיין לא הבנתי כלום. יש מצבים שצריך להסביר לי מאוד מאוד ברור, וזה בהחלט אחד מהם.
הסכר נפער, באחת משיחות הטלפון שלנו שניהלנו כשהוא נוסע לו ממקום למקום. בשיחה הזו, אחרי התקף קנאה מטופש וחמוד מצידו, שגרם לי לפרץ חרמנות, הוא נשבר קצת. סיפר על געגוע למהות שלו. על מערבולת של תחושות שנעות בין קנאה, לכעס, לגירוי ולכניעה. כאלה שתופסות אותו בבטן ומדגדגות אותו בבסיס הביצים והזין, ואז עולים חזרה לבטן ופועמים בריק ששם. הוא סיפר על מחשבות, על תחושות של אהבה והתמסרות עמוקה שכל כך חסרים לו. על הצורך הנורא לכאוב אותי. הוא התחנן לתחושה הזו של הבעלות שכולאת אבל גם משחררת אותו להיות מי שהוא. זה היה מתוק. ידוע מראש ועדיין מתוק. ביקשתי ממנו לעצור את הרכב בשולי הדרך, ולרדת על ברכיו שפגשו באדמה תחוחה.
כמה דקות לאחר מכן, אם מישהו היה חולף על פני מקטע כביש זה, הוא היה רואה גבר, על ברכיו, מזריע את החופש שסביבו והאדמה שמתחתיו, כשהוא קורא בקול בשמה של אישה אחת. אולי מצאתי יתרון בחופש של הצעצוע. (:
נ.ב. מישהו יודע איך מורידים כתמי בוץ ממכנסיים?
