אני כותב את דעתי האישית, אשמח לשמוע עוד דעות בנושא.
לדעתי בשליטה אמיתית חייב להיות פן של קושי מסויים של הנשלט, השולט חייב לדחוף את הנשלט לפעולות/מעשים/מילים שלא קל לנשלט להגיע אליהן ולעשותן בצורה עצמאית כיון שבמידה והוא היה מסוגל להגיע לאותה התוצאה לבד הוא לא היה מרגיש את תחושת האופוריה שמגיעה עקב שבירת מוסכמות שמלווה את האקט.
בעיניין צריך להיות תהליך של קושי והתגברות על עליו.
השוני הוא בדרך בה מתגברים הנשלטים על הקושי הזה, ואני אפרט:
אצל חלק זה מגיע ממקום של פחד מכאב פיזי/נפשי ,מצוקה ותחושת חוסר אונים נרכשת , הצד השולט מקטין אותם וגורם להם להרגיש שעצם משמעותם קלה כנוצה ולאחר שהם מפנימים את המסר ומטמיעים אותו בתוכם הם מגיעים להבנה שאין להם ברירה אלא להיכנע, הם נמצאים בסיטואציה ששללו מהם את אפשרות הבחירה- סוג של לא משנה מה אעשה וכיצד אפעל לא קיימים בי הכוחות והיכולת לשנות את התוצאה הסופית אי לכך ובהתאם לזאת עדיף שאתמסר אליו ואעשה כרצונו.
-זהו סוג אחד של נשלטים.
סוג אחר זהו הסוג שרוצה לרצות, שיודע שיש בידו את הכוח להגיד לא אבל *בוחר במודע* להגיד כן כדי לגרום לפרטנר שלו לשמחה, הוא נלחם עם עצמו ומתגבר על הקשיים ועושה פעולות שקשות לו, פעולות אותן הוא לא היה עושה בדר"כ אך בשל הרצון לגרום לפרטנר הנאה הוא יעשה את הפעולות הנ''ל.
זוהי סוג שונה של התמסרות יש הטוענים כי היא יותר עוצמתית שכן כאן הנשלט בוחר לעשות את המעשים מרצונו בכדי לספק את הפרטנר ולכן יש פה בחירה מודעת ובגלל זה היא עוצמתית יותר מהסוג השני, שם כביכול נלקחת אפשרות הבחירה מהנשלט והוא מרגיש בחוסר אונים ובבגידת החומר, לעומת זאת יש הטוענים שבגלל שנלקחת מהנשלט אפשרות הבחירה זה בדיוק מה שגורם לחוויה להיות יותר עוצמתית שכן בחיים השיגרתיים לא מגיעים למצב שכזה.
בסוף שניהם מגיעים למצב של הכנעה השוני הוא רק בדרך :)
