מונולוג

התחלתי את המסע שלי מעבר לזמן
והאמת גם לא יודע לאן...

מביט אל השמיים, וקוו האופק די רחוק
מנגד המחשבה שיש מחר , ממתיקה את הדרך
אל עולם של תשובות עם תוכן...

האתמול תמיד מביט ללא הרף מאחור
לעד ארוכים הן שורשי הפחד והשאול
שיהיו מנת חלקי עד יומי האחרון,,,

ובראותי אותך נשמה עטויה בריקמה רכה
כשציפור זהב חלפה בתלומה...

מעלייך מרחפת שתיקה עטופה
באמת לוחשת וטבועה...

עננים מכסים עיניים רטובות
ורוח לילית נושבת בנתיים...
והשתיקה שוחקת ומעל הכול
מייסרת ...

קשוב לרחש הגלים הקוצפים
ולמשק השחפים שחולפים
עוטה מבט קשוח ומוחה שוב
דימעה זולגת...

מצטיירת תמונה...
של מלאך לבן בבועה
עיניים נמסות
שפתיים קפואות
וגוף שצמא לנגיעה המיוחלת

המבשרת על תשוקה רועמת
ושוב נגיעה כמוסה של שתיקה
אוהבת...

שבת שלום ושהכול יעבור ממול....