מונולוג

נישאב לתוך מינהרת הזמן ,ומביט לאחור
וכמו ברכבת הרים חולפים פרקים מחיי...

הזמן שכה בטחתי, כאילו לא עוצר מלכת
ואינו מרפא צלקות...שעדיין מדממות..

בתוכי מקונן הרצון לחיות וכול כך להיות..וכוח
שנישאב מלב אוהב ,ומוח שחושב...

יחד עם זאת מקוננת התחושה של ריקנות מתפשטת
יחד עם מועקות מופנמות מהעבר הלא רחוק...והתחושות
הן שממש אין תשובות...

תמיד אנצור רגעים חובקים ,ואצרף אליהן דמעות עלומים
ואת הידיעה המצערת, שאת מזמן הפכת למזכרת
כואבת, הזיכרונות מטיבען מרגשים ,והמילים לעד כתובים
למרות שהצינה תמיד מכה בחוזקה...

לעיתים משחר לחלום הדימדומים
ןהחיים נעים כמטוטלת...
בין תחושות לאות ,ללבה פורצת..
אוגר תיקווה לקורטוב של שקט...והרי
לחיים אנו מחוייבים

שואל לעיתים....

כמה זמן מחזיקים זיכרונות...ומתי הם הופכים למציאות ...לאמת או חלום ?
ולכמה זמן משמרים אהבות...ומתי לעזעזל מבדילים בין האתמול להיום..?


שהכול יעבור ממול...שבת שלום....