מונולוג

שמיים קודרים מעל וטיפות של ברכה זולפות , בבוקר קר של גשם

עומד ברציף הרכבת , בוהה בלכתך אחוז חום של שלהבת וקורט של נחת

יחד עם פעימה של להיתראות בשעה שאת עוזבת לאחר בילוי מאמש....


נושם בשקיקה את ניחוח השחר , ובוהה אל השמיים ותר אחר מחוג

הדוהר אל נקודת הזמן הלא נודעת...תחושות שזורמות , ורעד של אושר

יאאלה אומר לעצמי , קח נשימה משחררת....


מבינות מגבי הרכב , שר אני את שירו של הגשם והראש מלא מחשבות

מליל אמש , ומרחף במבטים על העיר השוקקת למרות השעה המוקדמת

וריח העיר שכה משכרת....


נישא שוב על כנפי הדימיון , למרות היותי אזוק למציאות מתסכלת...נאבק

בעיקר עם הזמן שאינו עומד מלכת...


הסחף תמיד גורם לשחר חדש ,שמביא לעוד נשימה מרעננת...אבל תמיד צריך

לזכור שלעיתים לסחף אין סכר...כי אנו בני האדם אלה שמחליטים מי אוחז

במציאות...ומי הולך שולל אחר דממה שוחקת ...


כשאנו לוטפים את השפיות תמיד המציאות טופחת...ואז בדרך כלל אנשים

קרובים מיתרחקים במהירות מהפחת...


כשהדימיון ניצת , נירקמים חלומות קסומים יחד...ואז תמיד מיתגלה לפתע

שהעולמות השונים מאוד מנוגדים...


כשהמבטים מיצטלבים ורחש הנגיעות נוסק...כאן כבר עולים השאלות...

והתשובות בדרך כלל נוקפות ...


כבר לא חשוב איזו מסיכה נעטה ולא באיזה צעיפים ניתכסה ...העובדה

היא , שלכול סיפור יש תג מחיר...גם כשאתה שואף לסיים יפה !!!


ולסיום , מישהי כתבה לי פעם שאני טיפוס מאוד פסימי ולכן תמיד הכתובים שלי

הם פסימיים...השבתי לה , שהכתובים שלי אכן פסימיים משום היותי בן אדם

מאוד , מאוד אופטימי ובעיקר ריאלי......


שהכול יעבור ממול...שבת שלום :-))))))))))