מונולוג

המייל שקיבלתי לפני שעות אחדות מחו"ל...


שוקעת ברכות עוטפת

פוקחת עיניי אל קצות תחושותיי

בין נגיעה לנגיעה מילותך עוצרות

רגעים ונוצרות זיכרונות...



רוצה לבצוע נפשי בפניך

רוצה רק צחוק בבדל שפתיך

בין טיפות לחות של עצב עצור



לפעמים עדינה כול כך הקשיחות שבך

עד שאפשר לחשוב על דימיון בלבד

נחוץ שעות הערביים וצלעות הרקיע

נטויות על העולם...וחשבתי יקר, על מותי

ללא מורא ופחד...



הבשר נפוח והעור מתוח

סרט מלחמה, והשיער סומר

ללא מחאה...


העיניים אוצרות נוזל רך

וכול עוד אני שותקת הלחש

נותר רק לחש...



שוכבת עם הלחש

ורופסת געגועים

וכעת רגיעות קטנות זוחלות

כנמלים בתוך עורי..



שלום יקר...עיניי נעצמות

לחלום מילותיך החובקות...



מאישה הנאבקת בלוקמיה השוהה בבית חולים

אי שם בארץ רחוקה...


מחזיק אצבעות אישה אמיצה , וכן אצחק עבורך...