מונולוג

ועכשיו שאת עומדת מול עצמך , וממש אין לאן לברוח...


נותרה רק השאלה להיכן נעלמה המשמעות ...ואולי החיים שלך

כעת בעצם זו טעות ...


ואת כול כך משתדלת להאמין שיש סיבה ורוצה בכול מאודך להאמין

שהכול יסתדר...


בסופו של יום זו רק את שעומדת מול הראי , וסופרת את החסר בלב

שלך...כשאת מנסה להיות אמיתית ואין לחצים ,קחי את הזמן ורק תנשמי

למרות התחושות שהדקות בורחות לך...ורואה איך החיים שבוכים לך

מורים שכן אפשר...


ולמה לך אסור , כשלכולם מותר ???!

כשאת מפסידה במירוץ עם עצמך ,ומנסה להבין להיכן זה בדיוק הולך

ואיפה בדיוק סטית מהדרך...


כשהחיים כבר איבדו ערך , ואת עדיין מנסה למצוא את האיש שיזכיר לך

להרגיש ...אותו אחד שלעולם לא ילך ויותיר אותך מאחור , ההרגשה היא

שלא נותר לך יותר במי לבחור...


ועכשיו כשאת אוחזת בסף הכאב ואין מרחב לאן לסגת...בסופו של יום

זו רק את שעומדת שוב מול המראה ושואלת....כשהעול על כתפייך שוחק

נותר החיוך המריר על שפתייך שמנבא ...כי את המציאות כבר נמאס לחלום...


במיטה הריקה העוטפת את הכאב שמזמן הפך לחלק בילתי ניפרד מעצם

קיומך...נותרה התיקווה לאחד שיחזיר אותך מעט לאחור....


נגיעות של חלומות בתוך מציאות קיימת...תחושות של תשוקה בוערת...בתוך

שקיעות מלטפות של דימעה עורגת...



משהו שימחיש...