מונולוג

רואה לך בעיניים...


את הזיק שנעלם והברק שניכחד

והחיוך שנמס עימם...


מטפסת ממעלה האוב...


מציירת ללא מכחול ורוחפת אל העננים

בדמך בוערת תשוקה שאת כבר לא

שם יותר....


ואת עדיין כאן...


בודה סיפורים ורוקמת אגדות

והזמן אינו עוצר מלכת...ואת

עדיין שותקת...