מונולוג

על דיונות של חול...ועטרת כוכבים ולבונה חיוורת

שוכב על הגב ומחפש כוכב אחד...



הממגנט כול רגש ומשחרר את הסודות כמוסים

הנשמה צמאה, ומגששת דרכה אל בארות החופש

שם התום יונק את הבדידות מהנפש....



מיוסר חובק אני מוסר שהוזרק אל העורקים....

האור דולק בתאי החושך וריח הריגוש נידף בעליל

אזוק בכמיהה מפזרת להט , מלוקט בגרגירי שפיות

הממתיקים הזייה מציאותית ועורגת...



נועם של ספייס בריתמוס קצת שונה

הזאב שוחר לטרף... שוקף דמותך ,יחפה מטיילת מול נוף

הקברים רדופה בצילו של הרוח ,זועקת את הכאב בשיפולי

דפנות שרידי השפיות...



באפלה חסרת פחד ,שרה את ממעמקי תהומות הנפש

ממגנטת את החושך אל האור ,המלאכים תמיד מרגיעים

בלילה חשוך מפחדים...צועדת ונספגת לתוך קינה נוזלית

כשהסכין מגלפת עוד שכבת עור נסתרת...



עוד כפתור נפרם ועוד רסיס נאסף , כשהעיניים אדומות

והזעקה רק לוחשת ,קרעים של אישה לוחמת כבובה על

חוט של תייל ...לא מוותרת ...!



בוהה את בציור ,בינות לגדרות התייל...כשהאמונה העיוורת

נושאת בקירבה את ניצן הוורד....


כשאני שוקף שוב ושוב את דמותך הגאה והכואבת....