מונולוג

שוב מוצא עצמי בהפסקה קצרה מתזמורת החיים , מסתגר בבועת שתיקה מסוגפת שפורטת על מיתרי החיים

שתיקה תמיד נוצרת מוויברציה אילמת ומוצאת ביטוי בצלילה נוספת אל המעמקים ,ושוב רוקם עם עצמי רומן

לא מציאותי שברקע מבקש מהלב לזעוק את קיומו...


לב ללא חמצן שמזין אותו בדרך כלל משתולל בשקט חרישי...והפעימות נעלמות בהדרגה , והתחושות הן

שהלב שוקע שוב בדימדומי שקיעה...


ואז שוב השתיקה מתרוממת ממעמקים ושוב מבקשת רק להאזין , אינה זועקת ואף לא צועקת והאמת שבתחושה

אין בה נוכחות אמיתית , כי היא קבורה אי שם בקרקעית הלב במקום שבו תחושות ורגשות נעלים ניתנים רק בחסות

אותה שתיקה מזככת ורוגעת...


התחושות כרגע הן רק להתבונן ולהסיט שוב את המבט, והתיקווה היא רק לגעת ותו לא...להעז שוב לרצות ובעיקר

לדעת איך לחבק וללמוד לדעת את חלום של קירבה ורצון...


אבל בד ובד לרצות להיות מספיק מרוחק , בעיקר כדי שאוכל לספר על רגעים של לבד...לחוות רגעים של שתיקה

ובעיקר להעלות דימעה מאושרת עם עצמי...


לאהוב מניגוד לניגוד ובעיקר מקצה עד לקצה..לחוש את הלחישה ולזעוק חופשי את הזעקה ...ולשיר עד השתיקה

פשוט לקחת שוב את הנפש אל מרחבי הרגש...


הרי האהבה היא לא זמן מוגדר...לעיתים נותר רק העבר ותיקווה לעתיד , אבל תמיד היא מוחשית ברגעי הווה בודדים

וכמה חבל שהיא מוערכת תמיד בסופו של דבר רק בדיעבד...נותרת תמיד בנקודת הזמן שבה תמיד העין צופיה לעתיד

והנפש נותרת בנוסטלגיה מהעבר...ולמרבה האירוניה הלב תמיד נותר על כנו בעיקר בהווה...:-)



שהכול יעבור ממול...שבת שלום לכולם...}{