מונולוג

כשהלכת אמרת שתשתדלי במהרה לחזור

נתת נשיקה יחד עם פרח אדום מהחליפה בשחור


אמרת לי לחייך כי זה מה שישאר...

חייכתי אז לרגע ...מבלי לדעת למה...


כשדימעה נשרה לה לפתע...הלכת גאה וזקופה כשעזבת

ימים בליתי ליד אדן החלון והבטתי בטלפון הדומם ...


עברו להן ימים וחלפו גם לילות והחדר נותר שומם


והנה היום אני שוב עומד ספק מולך ספק לצידך

ועוד דימעה נושרת...


הפרח האדום נבל בזמן שהטלפון צילצל והודיעו

שאת אינך יותר...


לבשתי אז שחורים ובאתי אלייך רק כדי לאמר בפעם

האחרונה שאותך אוהב לנצח...


קורא את המילים הכתובות והחקוקות באבן נוגע וזה קר

יודע אני שחלק ממני נמצא שם בפנים איתך...


אז בקרוב כשאבוא לשכב שוב לצידך בבקשה אל תיתני לי

שוב את הפרח האדום מאותה חליפה שחורה...


ליבשי לבן ותני רק נשיקה טהורה ואימרי רק שלחייך זה מה שיש

נרחף אז שוב בשמיים ונבנה את הקן ליד השמש ונמשיך רק לחייך


כי זה כול מה שיש...


שבת שלום...:-)