מונולוג

בלילה חשוך ללא ירח , ענפי העצים נעים ללא רוח...ברגע אחד מושלם עומדת לה אישה

לבנה כמלאך כולה זוהרת , שיערה הזהוב מאיר את חשכת הליל ...



חסד אחד של רגע , עיניים רכות מחלחלות נגיעה אחת קטנה ושקטה שלאחר הסערה...

והנשימה חוזרת אט למשכנה והגוף נרגע...ברקע ניגון חלומי של שיר שנדמה שנכתב עבור

איש ששנתו נדדה ...




עומד ומתפעל , כשהאישה שרה מנגינה ללא מילים ומלטפת תוך כדי הילוכה את ענפי העצים

הילוך ענוג , איטי ועוכסני...





מרחפת היא על פני קרקע זרוע שברי ענפים , ללא קול בדממה מוחלטת ...מתכופפת מידי

פעם ללקט פרח זעיר ונושקת לעלי כותרתו...




והאיש עומד מאחוריה ללא הגה וללא מילים...



מהופנט...צועד חרש אחרי פיית העיצים בדממה חרישית ומאזין לאיוושת הרוח הנושבת




לפתע מפנה היא מבט חודר אליו , ועיניה הכחולות ברקו מניצוצות השמורים לזיכרונות נצח

עיניו נצצו..ליבו פעם בחוזקה והזכיר עולמות קסם אבודים , בד ובד חש הוא שוב את הכיווץ

המוכר של הכאב והחרון...




כי הוא ראה בעיניה את ניצוץ החמלה והאהבה ,אלא גם את גיצי העצב והתסכול שזורם מתוך

השאול והכאב ...




עיניים דוממות תרתי משמע



והאיש בוהה ונוגה...




בליבו חש שאין צורך לדאוג לזמן כשהרוח מדיפה שוב את הריח החושני והעדין שהגוף האלוהי

מתפוגג מול עיניו...נותר רק לרגע קט הזיכרון שתמיד מחולל את הרגש המבעבע מבפנים...




וחוזר האיש שוב אל הרגע הממחיש שהחיים והמוות הם לא רק בידי הלשון...אלא מציאות

הנושכת זיכרונות של מוות ולהיפך....



}{....מצרף דואט נדיר של עמיר בניון ופוליקר....תהנו...