אהב להביט מבין חרכי התריסים אל אורו המלא של הירח ,המשול בכול ספרות "ירח הזאב "...
מביט על גופו הערום והשחום המכוסה צל מפוספס הקורן מחשכת הליל האפל המנוקד בזרקונים
שחור ולבן ניצב הוא למדרס תשוקותיה...כמעין מעבר חציה דימיוני , עם המבט השוחר לטרף
מול דמותה התלויה כבובה על חוט....
מבטו הצורב הפך אותה לפיה הכנועה למרגלות אביר חלומותיה , עיניה רושפות אש יוקדת
כעומדת להסתער על קרב חייה העקוב מדם...עם נשקה היחיד... הכניעה המתרפסת .
המילים שלו כלואות בכלוב של זהב , השורות שכתב משולות לשלשלאות שנהב...חשבה
בעירפול חושים ואצבעותיה ליטפו בחושניות את גופה המעורטל...
הלב שלו רצה לספר ולשתף , סצינות של חיים חולפים שנבנו מתמונות ממוסגרת וחנוטות....
וגם על צלליות של אורות המשתקפים מימים שחורים ועוד על האדוות שנשברות מקיצפי הגלים...
שגרמו אז ולמעשה עד היום לסחף בעוצמה נדירה....
כן זה היה פשר מבטו...הרי תמיד שהמבוכה גוברת , השקט שורר לאחריו ...הרי מין הסתם
הצלקות מגלידות תמיד בבדידות עלומה שהיא רק נחלתך ....לא ??? חייך לעצמו במרירות מה
בעודו מתבונן בתשוקתה הגוברת....
בצר לו הוא מקיים דיאלוגים עם הקירות ומבין שבפעולה כזו גורמת להמית חלקים ומקרבת
אותו אט...אל אחוזת הקבר הפרטית שלו , שם כבר קיים אוסף שונה של חלקים מתים ,
לעיתים כך נדמה זו הברירה היחידה שנותרה לו....רוב הטעויות שעשה וכאלה באמת
לא חסר..פגעו יותר מכול בו עצמו , ואלוהיו יכול להעיד שהיו כאלה לרוב...
ובבית הקברות הפרטי שלו , כוחו אוזל להלחם שוב ושוב בסם החיים ,לנתץ חלומות ולבאר
תשוקות , ושהמחשבות שחגות במוחו יחדלו להציק ...רק כדי שיוכל לסיים כצמח שאינו בר
בוהה ביפיפיה השרועה למרגלות כשהיא מיוחמת לאבדון...ומהרהר בליבו על המציאות הקיימת
"וואלה יש שחיים מהמתים ...ויש מתים שחיים מהחיים..." וחיוך הזאב עלה מזויות פיו...
אוגר שוב כוחותיו ומבעד לתריסים עולה השחר ...אדמדם צבוע פסטל של תיקווה ויהב...לא נלחם
יותר ראבק ...מהרהר...ולוגם מהבירה בחיוך זדוני משהו , אוחז בקלילות בשוט העור ופסע
בביטחה אל הגוף הערום והשוקק...
"כשהעולם מפנה לך את גבו...קום ופשוט תפנה א-ת-ה לעולם עורף , ואז אולי תתחיל
גם אתה ללכת ", הפטיר בזעף מעודן , ורכן לעבר הגוף המעורטל והשופע חום וערגה ...
כשהוא מצליף קלות בישבנה העגלגל ...לקול גניחותיה המתחנחנות...
לפני 12 שנים. 30 ביולי 2012 בשעה 15:11