מונולוג

שמיים אפורים עם עננים נודדים

שטופים בטיפות שנתכות ומכות על

פניי הבוהות אל נקודה אינסופית

בחלל הים הגועש...

והים מסביר פניו בזעף מכה גלים

והילד שבי עצוב ונוטף מרירות , תוהה אני...
 

מילדות  נועדתי לעוף ולנדוד בשמי החיים כשאני
נושא על גבי נטל של שדים צורחים הנושאים על גבם

דמעות של שנים ארוכות

ואתה מתחיל לצלול  אל מציאות צחיחה
 כשאתה מעתיק נשימתך עם כול הפחדים

המרחפים סביבך...

יודע שעליך לגדול וללמוד את רזי החיים

ללא עזרת הורים מפולגים ...שדאגו בעיקר

לעצמם

כן גם עכשיו ממרום גילי , לא שוכח ובעיקר לא

סולח...כן הילד שבי עדיין צורח ...

אומרים שילדות עשוקה גורמת לך קשיחות ורוע

אז נכון אני שולט קשוח ועל כך יכולות כמה

משוכנות האתר להעיד...

אבל כשאני עם עצמי בבדידות ללא רקע

מסביב...אז מי אני בעצם ?!

תוהה שוב ושוב הילד שבי....