אני והכניעה שלי...

שונא את הלילות האלה עם הדיווחים הקשים על עוד פיגוע (הפעם בישיבת מרכז הרב בי-ם).

שונא לרוץ בין הטלויזיה לבין אתרי האינטרנט השונים תוך ניחוש מי מהאמצעים הנ"ל צודקים ב-body count שלהם.

שונא את הטלפונים לאנשים יקרים לוודא שהכל אצלם בסדר.

שונא שתוך כדי האירוע, ערוצי הטלוויזיה דואגים להראות לי מראות צוהלים מעזה, תוך יריות באויר (למה הקליעים אף פעם לא נופלים עליהם בחזרה?!) וחלוקת ממתקים.

שונא את הניחושים על מה קרה/קורה בזירת האירוע (מחבל אחד.. לא, שני מחבלים... אחד ברח... לא, הוא עדיין בישיבה... בעצם, שלושה מחבלים... חגורות נפץ בזירה... לא, זה סתם איפוד תחמושת של המחבל...).

שונא את הפליאה של השדרנים מכך שהמחבל נושא תעודת זהות כחולה. כאילו זה מקנה לנושא אותה תחושת שייכות אוטומטית לעם היהודי.

שונא את התחושה שהממשלה שלנו חסרת אונים.

בעעעעע...