סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

אני והכניעה שלי...

מקום לפורקן אישי של המחשבות, הדעות והרעיונות שרצים לי בראש בנוגע לכניעה שלי ולעולם החיצוני.
לפני 4 שנים. שישי, 18 בספטמבר 2015, בשעה 11:42

שוב הם כאן. ונדמה שהשטן עובד חזק יותר בימים האלה.

שוב הצורך הזה שרודף אותי. שוב החיפוש אחר התבלין המדהים הזה של הכניעה/שליטה.

אני מנסה לדחוק אותו, אבל השד האדום על כתף שמאל לא נותן מנוח. רוצה עוד ועוד.

המלאך הלבן על כתף ימין כבר זקן ורוב הזמן בהרדמה.

מה יהיה איתי?

לפני 4 שנים. חמישי, 13 באוגוסט 2015, בשעה 12:14

מגיע לי. אין מילה אחרת. 

לפני 10 שנים. שני, 15 בדצמבר 2008, בשעה 20:29
אחרי שבוע של התקף BDSM תקופתי, שבמהלכו גמרתי כל ערב מול איזה סרט Femdom נהדר אחר (גוד בלס דה אינטרנט!), פתאום נעלם לי. מת. יושב מול הכלוב (אפשר כבר להוריד את הבטי פייג' הזאתי?), וכלום. הזין אפילו לא מראה כוונה להדלקת מבערים לקראת המראה.

כלום.

מי תציל אותי מהחרפה הזו?

כמו תמיד, כנראה שאף אחת...
לפני 10 שנים. שלישי, 9 בדצמבר 2008, בשעה 23:15
בחיי שבא לי להקיא מעצמי. ויש לזה תימוכין שאני מגעיל את עצמי.
כן כן. הלא יאומן קרה. אשכרה נכנסתי לאתר של האח הגדול וניסיתי לצפות בגן החיות הזה בלייב.

איכשהו, כנראה שמישהו למעלה עדיין אוהב אותי (לא שברור לי למה) וכל המצלמות מדווחות סטטוס "מושהה". לא יודע אם זה בגלל חסימה בלפטופ הזה של העבודה, או שבאמת הטוב מכל קרה והבית הזה נסגר.

בא לי להקיא מעצמי. בא לי להקיא מהחיים שלי כשחקן בתאטרון של החיים. אני אמור לשחק את תפקיד הבעל הטוב. הנחמד. החייכן.

- אוהב אותך, בטח אוהב אותך! איזו שאלה בכלל? <שמישהו יביא לי שקית הקאה!>
- כן כן, בטח שאני שמח שהשלמנו (שאלוהים יעזור לי, למה השלמנו תזכירי לי? בשביל שנריב שוב עוד יומיים?)
- נו, בטח שאני רוצה להיות איתך כל רגע נתון (מתי יפול לך האסימון שזה שאני מסתגר בשירותים כל ערב, זה בגלל שאני בורח ממך?)

יקירתי (לשעבר), אני לא נשאר איתך בגללך. גם לא בגללי. בגללם. בגלל שאני אוהב אותם ודואג להם. בגלל שאני יודע כמה רע תעבירי להם אם נעבור את התהליך הזה של ההתנתקות שכלכך הייתי רוצה לעבור.

לפעמים אני לא מצליח להבין למה את אוהבת אותי. איך לעזאזל?! אנחנו רבים כל הזמן, כל פעם זה מגיע לשיאים חדשים יותר מהפעמים הקודמות; לא ייתכן שאת לא חשה שאני מזייף (אני שקרן גרוע, ואת יודעת את זה); תשימי כבר קץ לייסורים האלה. אני כבר לא מסוגל.

ועכשיו, זוזו מהדרך, אני חייב להקיא מעצמי!
לפני 10 שנים. שלישי, 9 בדצמבר 2008, בשעה 22:35
שוב המתח הזה.

המספר שלי עלה בגורל. שוב.
אני נמדד ונבחן. שוב.
אני במתח. שוב.
אני מתרגש. שוב.
המכנסיים שלי מוכתמות מ-precum. שוב.

הרגשה נהדרת להיות מועמד כעבד למלכה. אולי הפעם גם אמצא מספיק ראוי.
איכשהו, יש לי תחושה שהישירות שלי, הנאמנות שלי להגיד הכל אבל הכלללללל, תהרוס לי שוב כמו שהרסה לי עד היום. ואיך אוכל להיות שלם עם עצמי כעבד אם לא אגיד הכל? זה הרי נגד כל החוקים!

אוףףף...
לפני 11 שנים. ראשון, 9 במרץ 2008, בשעה 10:40
עיניי מכוסות, מוחשכות
האוזניים מזדקפות, מתחדדות
שואף את ריח העור הקרוב
הממממ... כמה זה טוב

כפית מסתובבת בכוס זכוכית
האוזן מתחדדת, עצבנית
שלוק שלוקיים
ואני הופ על הידיים

מנסה להקשיב ולנחש
היום זה כנראה לא יהיה רק שש
מגע ראשוני על ישבן בתול
מגע שני הרבה יותר בהול

אחרי מס' פעמים
הישבן מעקצץ, זה מדהים!
הכוח אצלה זה ברור
מעתה אתחנן גם לפירור

טוב טוב, כדאי שאפסיק כאן, אחרת זה לא ייגמר טוב. :-)
לפני 11 שנים. חמישי, 6 במרץ 2008, בשעה 23:05
שונא את הלילות האלה עם הדיווחים הקשים על עוד פיגוע (הפעם בישיבת מרכז הרב בי-ם).

שונא לרוץ בין הטלויזיה לבין אתרי האינטרנט השונים תוך ניחוש מי מהאמצעים הנ"ל צודקים ב-body count שלהם.

שונא את הטלפונים לאנשים יקרים לוודא שהכל אצלם בסדר.

שונא שתוך כדי האירוע, ערוצי הטלוויזיה דואגים להראות לי מראות צוהלים מעזה, תוך יריות באויר (למה הקליעים אף פעם לא נופלים עליהם בחזרה?!) וחלוקת ממתקים.

שונא את הניחושים על מה קרה/קורה בזירת האירוע (מחבל אחד.. לא, שני מחבלים... אחד ברח... לא, הוא עדיין בישיבה... בעצם, שלושה מחבלים... חגורות נפץ בזירה... לא, זה סתם איפוד תחמושת של המחבל...).

שונא את הפליאה של השדרנים מכך שהמחבל נושא תעודת זהות כחולה. כאילו זה מקנה לנושא אותה תחושת שייכות אוטומטית לעם היהודי.

שונא את התחושה שהממשלה שלנו חסרת אונים.

בעעעעע...
לפני 11 שנים. חמישי, 6 במרץ 2008, בשעה 18:08
מישהו כאן מחובר לקפה של דהמארקר?
היום הצטרפתי לשם, דווקא נחמד...

אם מישהו רוצה לצרף אותי, זה הפרופיל שלי שם: http://cafe.themarker.com/view.php?u=139795
לפני 11 שנים. חמישי, 6 במרץ 2008, בשעה 15:00
המייל עדיין לא מגיע. :-(

אוףףף! כנראה שאני אצטרך להתפכח בקרוב...
לפני 11 שנים. חמישי, 6 במרץ 2008, בשעה 12:24
אני יושב לי פה במשרד שלי, במקום העבודה... די שקט היום. אין הרבה תנועה.

זה גורם לי לשקוע ב-BDSM שלי. אותו BDSM שמקבל ביטוי רק וירטואלי. ואני יושב לי על הכסא וחושב לי - אולי יגיע מייל נכסף ממלכה מדהימה שתיקח אותי תחת חסותה באופן וירטואלי סוף סוף?

אני בודק את המייל שלי בערך כל 2.5 דקות. אבל הוא נותר ריק. מיותם.

לפעמים הפנטזיות משתלטות לנו על החיים, אה?