אני והכניעה שלי...

שנים לא הייתי בצ'אט של תפוז. שנים!

בעבר הרחוק (ממש בהתחלה, בערך לפני 8-10 שנים) הייתי שם יום יום. אבל מרוב אכזבות (או שאתה לא מוצא עם מי לדבר, או שעד שאתה מוצא היא בורחת אחרי שנתת את כולך), החלטתי לא לבקר שם יותר.

לפני מס' ימים, ידידה טובה הציעה לי לחזור לצ'אטים ולנסות להנות מהעולם הוירטואלי, היות ובנתונים הנוכחיים זה המעט שאני יכול לאפשר לעצמי. בתחילה לא הסכמתי, אבל לאחר מחשבה נוספת - הלכתי על כל הקופה.

דווקא הלך מצוין! הראשונה שפניתי אליה היתה מעוניינת, מעניינת, אינטליגנטית ומרגשת. נוצר קשר מצוין. צ'וטטנו כמעט 3 שעות נפלאות. היה אדיר (גם הגמירה שלי היתה אדירה...) ונורא רציתי שיהיה לזה המשך. היא מצידה, הודתה שמאוד נהנתה, אבל לא רוצה להיגרר לעולם הוירטואלי שימלא את החלל בעולם המציאותי שלה ולכן נאלצת לסרב להמשיך את הקשר, ובכלל לא אוהבת את זה שהיא נאלצת להגיע לסיפוק מצ'אט.

ואני... נשברתי. זה בדיוק מה שחששתי שיקרה. שאני אקשר רגשית (נשמע פתטי להיקשר רגשית תוך 3 שעות של צ'אט?) והיא תיעלם.

אוףףף... למה זה קורה לי?!

לא מאמינים? לכו תראו בעמוד הראשי של הכלוב! נשבע לכם!
זה לא חלום. זה אמיתי! יש שם 2 סיפורים חדשים (לא משהו), בחיי!

היפ היפ הוריי! היפ היפ הוריי!

במקום העבודה שלי ישנו פרקט. לא יודע כמה מכם יודעים מה זה אומר, אבל רגע.. בשביל זה אני פה. 😄

מה שזה אומר זה שכל עקב ולו הקטן ביותר, יעשה רעש שיהדהד בכל הקומפלקס, מה שיגרום לי תמיד לחפש את המדהימה על העקבים השפיציים.

לרוב, אני מתבאס לראות את ציפי או את מאיה (סתם שמות שהמצאתי) עם עקבי סבתא.

מרגיז!

האמת? אני קצת מתבייש לכתוב על זה. כאילו, על זה שהרגשתי כמו בן 16. כאילו, על זה שהתרגשתי מבקשה פשוטה של מישהי...

אבל נתחיל מהתחלה.

בשבוע שעבר, אחת השולטות באתר, שעזרתי לה בעבר, ביקשה את עזרתי להקטין תמונה עבור הבלוג שלה, לשים אותו על אתר צד שלישי ולתת לה את הלינק כדי שתוכל לשתול אותו בבלוג שלה, היות והיא לא יודעת איך עושים את זה.

בקשה פשוטה, לא? אז שמישהו יסביר לי לעזאזל, למה התרגשתי כלכך בזמן הביצוע? למה המה-שמו קם כאילו ראה את ג'נה ג'יימסון מרצדת על המסך? כולה ביקשו ממני עזרה טכנית, וזו אפילו לא היתה דרישה, אלא באמת בקשה.

ואני, כמו דביל, מיד עונה ב"כן, גבירתי", "בבקשה, גבירתי". כאילו שהיא גבירתי.

אוףףף... אני באמת מרגיש דביל!

איכשהו, הגעתי לתמונה הזו:



מדליקה נכון? אז זהו, גם אני אהבתי נורא. ראיתי למטה את השם Lior Nordman, אז גיגלתי ומצאתי שהוא צלם מקצוען ויש לו אתר משלו.

אתם מוזמנים להכנס ולראות. יש שם כמה תמונות בהתחלה בשיטת הפטיש.

* הערה: אין לי שום קשר לבנאדם ולא הבאתי את זה בשביל הפרסומת. סתם משהו שאהבתי.

מישהי מהאתר. צרפתיה. ונילית. עשתה לי את היום!
איזה כיף לי. התרגשות! 😄

<אויש, כמה שאני נשמע שמאלץ. הייתי מוריד לעצמי סטירה שאני ארגע>

בטח אתן אומרות (מצטער, גברים, אני מתייחס לנשים מטבע תפקידי) - נו, על מה הוא בוכה עכשיו? מה עשו לו? מה הוא רוצה?

איי, ככה? יודעות מה? לא רוצה להגיד לכן, פסדר?

אחחח, אחחח... פסדר, אני אגיד! דיי לצבוט! נווווווווווו!!! לא בלחי!!!! אחחחחחחח...

אז זהו, שנשבר לי הזין שכבר חודשיים (מחר ימלאו חודשיים בדיוק) שלא פורסם שום דבר סיפור במגזין. ואני שואל - איך אפשר לחיות ככה? המגזין ריק והעולם שותק? הכצעקתה?

ואני קורא לשינוי! לכו להצביע! לכו להצביע!

הממ... שנשבר הזין, אמרתי?

איך אני מקנא בכל האנשים האלה שכותבים שירים בבלוגים שלהם, כאילו כלום. ככה שולפים מהשרוול.
אני מקנא גם באלה שיודעים לכתוב סיפור (רצוי פמדומי) במין קלות כזו והסיפור שוטף, קולח, מגרה ומחרמן.

ואני תלוי בחסדיהם. מחפש בלי הפסקה איזה סיפור טוב ומחרמן באיזה פורום. לפעמים גם באתרים אחרים.
אגב, בקטע הזה אני חייב לציין את כחולית. פשוט כותבת בחסד עליון.

אחחח, לו הייתי ביאליק...

בהמשך למה שכתבתי כאן, במוסף 7 ימים של ידיעות, פורסמה פרסומת נוספת של ACE עם מירי בוהדנה. הפעם היא עומדת. הפעם גם רואים את העקב של המגף הימני.

מה אני אגיד לכם? אכזבה טוטאלית! זה עקב לפרסומת? ציפיתי לעקב-מסמר וקיבלתי עקב של סבתא בת 60!

אופיתכם, ACE. אכזבתם אותי אפילו יותר מהפעם הקודמת. היה עדיף להמשיך להסתיר את העקב, ולתת לנו לדמיין אותו כרצוננו...

אגב, להלן התמונה המדוברת כפי שמופיעה באתר של ACE (חתכתי רק את מירי), לצורך חיווי דעתכם.

אתמול נתקלתי בבלוג של עגיל בפטמה. בלוג חמוד, של שולטת חמודה. בקיצור, בלוג מומלץ.

רק מה? באחד הפוסטים היא צירפה מודעת אבל על חיי הלילה ז"ל. למה? בגלל הרחבת ואכיפת חוק העישון, האוסר על עישון במקומות ציבוריים.

עכשיו, יש לי שני דברים להגיד על זה:
א. מה זה לעזאזל "ד.נ.א.", שם בפינה הימנית למעלה?
ב. אני באמת מבין אתכם, צרכני הניקוטין הכבדים. אלה עם הצורך האוראלי למצוץ משהו כל הזמן. אני בעד מציצות, באמת. אבל צרכנים נכבדים, אנא הבינו אותנו, אוהבי הריאות הבריאות, אוהבי האוויר הנטול ריח אגזוזי-פה, ובעיקר בעיקר - כאלה ששונאים להיאנס ע"י החדרת אויר מזוהם לראותינו (ואני דווקא בעד החדרת דברים בכוח לגופי, אבל לא איך אומרים אצלנו? בשפיות ובהסכמה).

אל תקחו את החוק הזה כמשהו שבא לאנוס אתכם, צרכנים יקרים. הבינו, שאתם אלה שאנסתם אותנו במשך שנים. היי, מי חשב שאפשר יהיה להיכנס לקולנוע או לאוטובוס (ואפילו למטוס!) בלי ריח הניקוטין באויר? והנה, כולנו נהנים מהנ"ל כשהם נקיים מניקוטין. אז אולי כרגע זה נראה קצת קשה, אבל בשאיפה (ולא של ניקוטין), תוך שבועות-חודשים מספר, נהנה כולנו ממקומות בילוי שכולנו יכולים לבלות בהם בהנאה.

על החתום,
ע.נ.,
חובב אויר צח לדורותיו.