אני והכניעה שלי...

בחיי שבא לי להקיא מעצמי. ויש לזה תימוכין שאני מגעיל את עצמי.
כן כן. הלא יאומן קרה. אשכרה נכנסתי לאתר של האח הגדול וניסיתי לצפות בגן החיות הזה בלייב.

איכשהו, כנראה שמישהו למעלה עדיין אוהב אותי (לא שברור לי למה) וכל המצלמות מדווחות סטטוס "מושהה". לא יודע אם זה בגלל חסימה בלפטופ הזה של העבודה, או שבאמת הטוב מכל קרה והבית הזה נסגר.

בא לי להקיא מעצמי. בא לי להקיא מהחיים שלי כשחקן בתאטרון של החיים. אני אמור לשחק את תפקיד הבעל הטוב. הנחמד. החייכן.

- אוהב אותך, בטח אוהב אותך! איזו שאלה בכלל? <שמישהו יביא לי שקית הקאה!>
- כן כן, בטח שאני שמח שהשלמנו (שאלוהים יעזור לי, למה השלמנו תזכירי לי? בשביל שנריב שוב עוד יומיים?)
- נו, בטח שאני רוצה להיות איתך כל רגע נתון (מתי יפול לך האסימון שזה שאני מסתגר בשירותים כל ערב, זה בגלל שאני בורח ממך?)

יקירתי (לשעבר), אני לא נשאר איתך בגללך. גם לא בגללי. בגללם. בגלל שאני אוהב אותם ודואג להם. בגלל שאני יודע כמה רע תעבירי להם אם נעבור את התהליך הזה של ההתנתקות שכלכך הייתי רוצה לעבור.

לפעמים אני לא מצליח להבין למה את אוהבת אותי. איך לעזאזל?! אנחנו רבים כל הזמן, כל פעם זה מגיע לשיאים חדשים יותר מהפעמים הקודמות; לא ייתכן שאת לא חשה שאני מזייף (אני שקרן גרוע, ואת יודעת את זה); תשימי כבר קץ לייסורים האלה. אני כבר לא מסוגל.

ועכשיו, זוזו מהדרך, אני חייב להקיא מעצמי!