לפני שנתיים. 4 ביולי 2022 בשעה 21:19
במערכת יחסים צריך
להתפשר
ללכת לקראת
לגלות הבנה
להעלים עין
לוותר
אנחנו במערכת יחסים.
בבדס"מ צריך
לדרוש את שלך
להתעקש
לקבוע עובדות
להבחין בכל פרט
לנהל
אני בדס"מית
אמירות
הקדמה
כיתבי לבלוג! דורש הכלוב. עם סימן קריאה. אני לא אוהבת שמדברים אלי עם סימני קריאה.
אבל לפעמים אפילו אני מגיבה אליהם.
הוא לא, דרך אגב.
גוף הפוסט
אם משהו מרגיש לי כמו אגרוף בבטן, אל לך להגיד שאתה לא היית מרגיש כך.
פשוט לטף לי את הבטן.
אם נעלבתי, אל לך להגיד שלא הייתי צריכה להעלב.
פשוט תתנצל.
ובכלל, תתנצל לפעמים!!!!!
אם הייתי חושבת שלצייר סימני קריאה על התחת המנוקד של היה עוזר, הייתי מציירת.
זה לא.
ובכלל, אני מצליפה מאהבה. לא מחינוך.
תתחנך כי ביקשתי, יפה, עם הסברים ונימוקים, כי זה חשוב לי.
ותרכיב משקפיים כשאתה קורא!!!
בתודה מראש,
אני
מסתכלת עליך מעל כוס מים.
כי התבגרתי.
הזדקנתי?
קפה יחזיק אותי ערה, יין יפיל כעבור שנייה. גם בירה.
גם ג'וינט.
אבל נחזור לענייננו.
מעל כוס מים.
ואתה שואל "מה"?
במקום להשפיל מבט.
במקום ליפול על ברכיך ולנשק כפות רגליי.
שואל "מה"?
איבדתי מקסמי?
איבדת מכניעותך?
ובכל זאת ולמרות הכל,
אהבה שאינה תלויה בדבר.
פתאום באמצע החיים אלו לא החיים שלי.
מזתומרת לא שלי?
הרי הם כן.
אבל לא ככה חשבתי שיהיו.
מזתומרת חשבתי?
יש מישהו שחושב ומתקיים לו?
רוצה שונים.
אז תשני!
ואם אין את הכוח? או את הידע?
אז חכי שיהיה.
או עשי שיהיה.
או כלום. היכנעי. חיי כך.
או שלא.
צר היה כל כך
הייתי אז מוכרח
לפרוש כנפיים ולעוף
אל מקום שבו
אולי כמו הר נבו
רואים רחוק רואים שקוף.
בן אדם כעץ שתול על מים
שורש מבקש
בן אדם כסנה מול השמיים
בו בוערת אש.
אז דרכי אבדה
חיי היו חידה
צמא כמו הלך במדבר
אל מילת אמת
שכוח בה לתת
לשאת פנים אל המחר.
בן אדם כעץ שתול על מים
שורש מבקש
בן אדם כסנה מול השמיים
בו בוערת אש.
בערה בי אש
יצאתי לבקש
ימים סערתי כסופה
שבתי אל ביתי
למצוא שאת איתי
עד בוא הדרך אל סופה.
בן אדם כעץ שתול על מים
שורש מבקש
בן אדם כסנה מול השמיים
בו בוערת אש.
אחרי שבע וחצי שנים הגיע הזמן שתלמד מה לא לעשות.
אחרי שבע וחצי שנים הגיע הזמן שתלמד להתנצל.
אחרי שבע וחצי שנים הגיע הזמן שתלמד שזו לא אני, זה אתה.
אחרי שבע וחצי שנים הגיע הזמן שלא תצחק כשלא מצחיק.
אחרי שבע וחצי שנים הגיע הזמן שתרגיש אשם, או לפחות אחראי.
אחרי שבע וחצי שנים הגיע הזמן שיימאס לי.
בום.
השרירים הזוקפים בגב כואבים.
הברכיים הנעולות רועדות.
פרקי האצבעות מלבינים.
החוליות בצואר עייפות.
כפות הרגליים בוערות.
העיניים חוששות למצמץ.
להשאר חזקה.
לעמוד איתנה.
סלע יצוק מול סופה.
מכילה.
מבינה.
מובילה.
מנחמת.
מחזקת.
מחבקת.
מרגיעה.
והצעקות בראש מחרישות את אוזניי מבפנים.
משוועת לפינה בה אוכל לשחרר.
ליפול על הברכיים.
להתמסר.
להפסיק לנהל.
לנשום.
לקבל.
להתפרק.
ולהיות מורכבת מחדש.
מרץ הוא החודש בו נוכחותך חסרה לי יותר מכל.
פסח הוא החג בו הגעגוע אליך גובר.
3 שנים מאז הלכת ובכל פסח מאז אותו יום אני מכינה קומפוט.
מי לעזאזל מכין קומפוט בימינו?!
אחותי צוחקת עלי ואני שותקת, לא רוצה ואולי לא יכולה להסביר לה.
קומפוט זה הקינוח שלך.
מרץ הנוכחי קשה לי יותר מכל המרצים שהיו לפניו.
אל הגעגוע אליך מצטרף קושי אחר ענק ועצום ובלתי נתפס.
אם היית פה אולי הייתי מספרת, בטוח היית מבין.
אתה, עם השריטות הכל כך עמוקות שלך, אלו שלקחו אותך למקומות הכי אפלים והכי מוארים, אתה היית מבין את השריטה הענקית הזו שצצה אצל היקרה לי מכל ואולי מצליח להסביר לי, לעזור, לתמוך.
אף אחד אחר לא יכול.
מנסה לשפוך את הגעגועים אליך למקלדת והבכי סוף סוף פורץ כמו שצריך, בלי ניסיון לעצור ולהדחיק ולכסות.
אני מתגעגעת אליך.
אתה חסר לי.
איך העזת למות לי ככה בהפתעה?!
לא הספקתי להפרד.
מסתבר שבסופו של דבר, מה שעושה לי הכי טוב הוא להשתמש בך ככלי, כאובייקט, כחפץ שמספק רצונותיי.
בת מזל אנוכי, כי גם כשעצוב לי, יש לי אותך.
התסכול
מעקצץ בי.
בעיניים המצומצמות
בנחיריים המתרחבים
בשפתיים הקפוצות
בכפות הידיים הפתוחות
בבטן האחוזה
בישבן המכווץ
ברגליים הנטועות
בצעקה החנוקה
בדמעות המציפות
ויותר מכל
בלב המאוכזב.
זה לא שאני מורה גרועה
זה הוא, תלמיד נוראי.
להניף את היד גבוה באוויר.
לראות את השוט נוחת
בנחיתה לא מדוייקת
מתפזר על הישבן, הגב. בצדדים זה הכי כואב.
לנהום תוך כדי. או לשאוג. לעשות קולות עם הרבה אוויר.
ללכת לראי ולהסתכל לעצמי בלבן של העיניים.
להצמיד כף רגל לפרצוף. לא לשלי.
לערבב איתה את הפנים. לא שלי.
לראות את דמעות העלבון שלו.
להרטב מדמעות התסכול שלי.
להוציא את היום הזה מהסיסטם. לירוק אותו משם, להקיא.
ושוב.
ושוב.
ושוב.
ושוב.
ושוב.
ושוב.
לנחות לרצפה הקרה, על הברכיים, להגיד לו שיילך עכשיו.