לא היה לי ראש לפילוסופיות עמוקות, לשיחות נפש אל תוך הלילה, לחשיפות רגשיות, לקצות עצבים רגישים.
רציתי לרוץ מהר, לנגוס ולבלוע, בלי ללעוס.
טרפתי. נתתי לדם לטפטף מפי, ניגבתי בשרוול בתנועה מרושלת.
תזזיתית, מעיפה מבט ומבטלת במחי יד, לוקחת קצת מזה וקצת מההוא ומחליטה שאף אחד מהם אינו מספיק טוב.
האבק שהתרומם מאחורי נכנס לעיניהם של אלו שנותרו מאחור, מטשטש ראייתם וגורם להם להמשיך לאהוב אותי למרות.
רואה רק את עצמי לנגד עיניי, דואגת אך ורק לסיפוק צרכיי, משאירה חללים בדרך ואפילו לא מוודאה הריגה.
הם לא שנאו אותי, הם לא הצליחו להבין שזו אני ולא הם כי הרי אמרתי שזה הם ולא הייתה להם ברירה אלא להאמין.
וכך חלפו ימיי, שבועותי, חודשיי.
ואז הוא.
ניצב חזק, חוסם דרכי, מסרב ללכת, מתעקש, מיישיר מבט ולא מוותר.
פתאום ראיתי בעיניו את השתקפותי והיא נראתה בדיוק כמו אני של פעם, אני של לפני השבר הגדול.
פתאום ניסיתי להבין מה הפכתי להיות, לאן רציתי להגיע.
ועצרתי.
ואז הוא.
מולי, על הברכיים, מעריץ.
ואז הוא.
