הבלוג הקטן שלי / שלך

...
בכוכב הראשון גר מלך. המלך, בגלימת שני ופרווה יקרה, ישב על כס - מלכות פשוט בתכלית ואף על פי כן הדור.
"הוי! הנה נתין!" קרא המלך למראה הנסיך הקטן.
והנסיך הקטן שאל בלבו:
"איך הוא מכיר אותי? הרי מימיו לא ראה אותי?"
הוא לא ידע שבעיני המלכים העולם פשוט מאוד: כל בני האדם הם נתינים.
"קרב אלי ואיטיב להתבונן בך", אמר לו המלך, גאה מאוד שיש לו סוף סוף מישהו למלוך עליו.
הנסיך הקטן חיפש בעיניו מקום לשבת, אבל כל הכוכב היה מלא וגדוש בפרוותו המפוארת של המלך. על כן הוסיף לעמוד, ומרוב עייפות פיהק.
"אין זה מן הנימוס לפהק לפני מלך," אמר לו הוד מלכותו. "אני אוסר זאת עליך."
"אני לא יכול להתאפק," ענה הנסיך הקטן ונבוך מאוד. "עשיתי דרך ארוכה ולא ישנתי..."
"אם כך," אמר לו המלך, "אני מצוה עליך לפהק. שנים שלא ראיתי אדם מפהק. פיהוקים הם משהו מיוחד בשבילי. מהר! פהק עוד פעם. אני מצוה עליך!"
"אתה מפחיד אותי... אני לא יכול עכשיו..." אמר הנסיך הקטן והסמיק כולו.
"הממ... הממ..." ענה המלך, "אם כך אני מצוה עליך פעם לפהק ופעם..." הוא גימגם ופניו הביעו מורת - רוח.
כי למלך היה חשוב יותר מכל שיעשו את דברו, והוא לא סבל שימרו את פיו. שליט יחיד היה. אבל כיוון שהיה טוב לב, נתן פקודות מתקבלות על הדעת.
"אילו ציויתי על מפקד צבא להפוך לעוף ים, והמפקד לא היה מציית לי," אמר המלך, "אני הייתי האשם, לא הוא."
"מותר לי לשבת?" שאל הנסיך הקטן בביישנות.
"אני מצוה עליך לשבת!" ענה לו המלך ואסף אליו את גלימתו.
אבל הנסיך הקטן תמה: הכוכב קטנטן. על מה בעצם המלך מולך?
"אדוני..." אמר לו. "סלח נא לי שאני שואל אותך שאלות..."
"אני מצוה עליך לשאול", נחפז המלך לומר.
"אדוני המלך, על מה אתה מולך?"
"על הכל," ענה המלך בפשטות גמורה.
"על הכל?"
בתנועה קלה הראה המלך על הכוכב שלו, על שאר הכוכבים, ועל גרמי השמיים.
"על כל זה?" שאל הנסיך הקטן.
"על כל זה." ענה לו המלך.
כי לא זו בלבד שהוא היה שליט יחיד, הוא היה גם שליט היקום כולו.
"והכוכבים נשמעים לך?"
"כמובן," אמר המלך, "הם נשמעים מייד. אינני סובל חוסר משמעת."
הנסיך הקטן התפעל מכוח שלטון שכזה. אילו היה בידו כוח כזה, יכול היה לצפות ביממה אחת, לא בארבעים וארבע שקיעות, אלא בשבעים ושתיים, ואפילו במאה או מאתיים, מבלי שיהיה עליו להזיז את כסאו כלל! וכיוון שנזכר בכוכבו הקטן והנטוש, התעצב מעט והרהיב עוז לבקש מהמלך חסד:
"הייתי רוצה לראות שקיעת שמש... אנא, עשה לי טובה... צווה נא על השמש לשקוע."
"אילו ציויתי על מפקד צבא לעוף מפרח אל פרח כמו פרפר... והמפקד לא היה ממלא אחר הפקודה, מי משנינו היה לא בסדר, הוא או אני?"
"אתה", אמר הנסיך הקטן בוודאות.
"נכון מאוד. מכל אחד יש לדרוש מה שהוא יכול לתת," אמר המלך. "הסמכות מבוססת בראש ובראשונה על התבונה. אם תצווה על בני עמך שישליכו עצמם לים, הם יקומו ויעשו מהפכה. לי יש הזכות לדרוש שיצייתו לי מפני שהפקודות שלי מתקבלות על הדעת."
"אז מה עם השקיעה שלי?" הזכיר לו הנסיך הקטן, שלעולם לא היה שוכח שום שאלה ששאל.
"תקבל אותה, את השקיעה שלך. אדרוש זאת. אבל כיוון שאני מושל בחכמה, אחכה עד שיהיו התנאים נוחים לזה."
"מתי זה יהיה?" ביקש הנסיך הקטן לדעת.
"הממ... הממ..." ענה לו המלך ועיין בלוח שנה גדול. "הממ... זה יהיה בערך, בערך... זה יהיה הערב בשבע וארבעים, בערך! ואז תראה איך שומעים בקולי."
הנסיך הקטן פיהק... כבר היה לו קצת משעמם.
"אין לי מה לעשות פה עוד," אמר למלך. "אני הולך!"
"אל תלך," אמר לו המלך, שהיה גאה כל כך שיש לו נתין. "אל תלך, אני ממנה אותך לשר!"
"איזה שר?"
"שר... שר המשפטים!"
"אבל אין לי את מי לשפוט!"
"מי יודע," ענה לו המלך. "עדיין לא סיירתי בממלכתי. אני זקן מאוד, אין לי מקום לכירכרה וההליכה מעייפת אותי."
"אבל אני כבר ראיתי." אמר הנסיך הקטן ורכן כדי להעיף עוד מבט אחד בצד האחר של הכוכב. "גם שם אין אף אחד."
"אז תשפוט את עצמך," ענה לו המלך. "זה הדבר הכי קשה. הרבה יותר קשה לאדם לשפוט את עצמו מאשר את זולתו. אם תצליח לשפוט היטב את עצמך, סימן שאתה באמת חכם."
"אבל את עצמי אני יכול לשפוט בכל מקום. אני לא חייב לגור דווקא פה."
"הממ... הממ..." אמר המלך, "נדמה לי שבכוכב שלי יש עכברוש באיזה מקום. אני שומע אותו בלילות. תוכל לשפוט את העכברוש הזקן הזה. מפעם לפעם תדון אותו למוות. וכך יהיו חייו תלויים במשפטך. אבל בכל פעם תעניק לו חנינה, כדי לא לבזבז אותו. יש רק עכברוש אחד."
"אני לא אוהב לדון למוות," ענה הנסיך הקטן. "ועכשיו אני חושב שאלך לי."
"לא!" אמר המלך.
הנסיך הקטן כבר היה מוכן לדרך, אך לא רצה לצער את השליט הזקן.
"אם הוד מלכותו חפץ שדברו יעשה במלואו, הוא יכול לתת לי פקודה מתקבלת על הדעת. הוא יכול לצוות עלי, למשל, להסתלק בין רגע. נדמה לי שהתנאים נוחים לזה..."
המלך לא ענה לו, והנסיך הקטן היסס תחילה, ואז נאנח ויצא לדרכו.
"אני ממנה אותך לשגריר!" הזדרז המלך וקרא, וכולו אמר סמכות.
"המבוגרים מוזרים מאוד", אמר הנסיך הקטן לעצמו בשעה שעשה את דרכו.
...

(מתוך הנסיך הקטן -פרק עשירי- אנטואן דה סנט אכזיפרי)