הבלוג הקטן שלי / שלך

היי


















ביי

במקום רחוק
בלתי ראוי
בלא רחמים
בחור רציונלי
בעל רכוש
בלי רעיונות
בנאדם רשע
בי רצה
בואי רגע
ביום רביעי
בית ראשון
בוטיק רינה
בפינת רחוב
בידיים ריקות
בשפה רהוטה
בולע רוק
בונה רהיטים
בודק ראיות
בחינה ראשונית
באתי, ראיתי.
בכמה רגעים
בחירה רצינית
בדיקת ראיה
ברגשי רחמים
בתרועה רמה
ביסלי רטוב
בננה רקובה
בטעם רע
בורח רחוק
באמת רציתי...
בטקס רפורמי
בונוס רציני
בשמלה רקומה
בחלון ראווה
בטן רכה
בקצב רומבה
ברנש רומנטי
בצורה רגועה
בדיקת רקמות
בטי רוקאווי
ברווזה רדומה
בקריאה ראשונה
בסדר, רגע !
בובה רגישה
בלעתי ריטלין
בניתי ריגשה
בהמת רודאו
בצער רב / בכבוד רב
ביבי רמאי
בהחלט רבגוני
בריכה רדיואקטיבית
בבושקה רוסיה
ביגמיה ראוותנית
ברטולין ריחני
ביטחון רציונלי
ביקור רקטום
בקול רם
בחייאת רבאק !
Best Regards

השעון המעורר התחיל לריב איתי כבר ב- 06:10.
קור איימים שרר בדירה, וכף רגל ימין שלי שביצבצה מהשמיכה, החלה להראות סימנים של קיפאון.
משכתי אותה אל מתחת לשמיכה, זרקתי לחלל החדר כמה קללות של בוקר, והתחפרתי בתור השמיכה.

אחרי כמה דקות השעון כבר איים על עור התוף שלי, ואני כבר כמעט בעטתי בו, אז קמתי.
במקלחת, עדיין רדומה, ילדה פרועת שיער הסתכלה עלי מהמראה והתמתחה.
אילו רק יכולתי לחזור לשמיכת הפוך החמה, ולא הייתי צריכה עכשיו לצאת לעוד יום עבודה שכולו טיטולים, מגבונים ו"יונתן הקטן".

שנות ילדותי בקיבוץ תרמו את שלהן לנסיוני העשיר בטיפול בעוללים זבי - חוטם.
מאז ומעולם שנאתי ואהבתי אותם גם יחד. שנאתי את התלותיות שלהם בי, את ההשתעבדות שלי אליהם, את הצרחות שלהם וכו', אך אהבתי לחבק ולנשק אותם כמו אמא, להרעיף עליהם את אהבתי חסרת הגבולות, ששום גבר לא יכל לספוג טוב מהם, אהבתי לדבר אליהם כאילו היו חבריי הטובים, לשיר להם ולשחק איתם, וגם לריב איתם כשהפסדתי להם. אני עדיין ילדה קטנה בנפשי. ילדה אימהית כזאת.

ב- 07:00 בלעתי את השלוק האחרון של הקפה ונמלטתי אל האוטובוס, משאירה מאחורי בלגאן היסטרי בדירה, בקבוק יין פתוח על השולחן, מאפרה עמוסה שיירי ג'וינטים, וריח של בושם שוודאי ישאר שם עד הלילה כי שכחתי לפתוח חלון.

כעבור 25 דקות, "בוליק" קיבל את פניי בחיוך וקפיצות צהלה כשרוק נוטף מפיו מצמיח השיניים, ועיניו נוצצות לעברי.
"בוקר טוב בוליק!" קראתי לעברו בקול מלוקק. (מין קול כזה שיוצא לנו לפעמים כשאנחנו מנסים לחקות מישהו שאמר משהו דבילי.)
"בוקר טוב מותק" ענתה לי אמא של בוליק, תוך כדי שהיא סוגרת את רצועות הדבק משני קצוות הטיטול המשומש שביידה, ומכניסה אותו לשקית ניילון. "הוא בדיוק עשה את המנה של הבוקר" הוסיפה.
"וואלה" אמרתי, כולי הקלה על כך שהיא כבר החליפה את "המנה".
בוקר מסריח...

בצהריים טיילתי עם בוליק לגן הציבורי הקרוב.
כשהוא רכב על הסוס שבור האף שבארגז החול, הוא צעק "סווווווו, סוווווווו". הבנתי מייד מה הוא רוצה, ושרתי לו את "רוץ בן סוסי." בוליק שמח.
אחר כך עברנו לנדנדה, ושם שרתי לבוליק שתי גרסאות שונות ל"נד - נד", בזמן שאני דוחפת את הנדנדה גבוה, ובוליק כולו התרגשות.
(אני נדהמת בכל פעם מחדש לגלות עד כמה רב הוא היידע שלי במלות השירים האלה. מעניין אם אפשר לעשות עם זה משהו יותר מעניין...)
וכך טיילנו, שרנו, דיברנו, שיחקנו, ואפילו חווינו כמה רגעים אינטימיים של החלפת טיטול או ניגוב פניו משאריות קציצת הדגים שאכל.
העבודה הזו לא הכי קלה, אבל היא נותנת לי המון אנרגיות טובות. ונראה לי שגם בוליק מרוצה.

אחרי הצהריים אמא של בוליק חזרה מהעבודה ואני חזרתי לדירתי הקטנה.
לאחר נקיון זריז של הסלון, צללתי לאמבטיה מפנקת במיוחד, שתיתי עוד כוס קפה, בתוספת עוגה משובחת מהקונדיטוריה של אחותי, והתיישבתי ליד המחשב, מאושרת שסוף סוף התפניתי לשחק ב"סוליטייר".

אלא שאז הטלפון צילצל.
"שלום לך" אמר הקול הגברי.
"שלום גם לך" עניתי בנימוס מאופק.
"מה שלומך?"
"הכל נפלא, ואתה?"
"בסדר גמור. מה את עושה?"
"כלום. בדיוק יצאתי מהאמבטיה."
"אולי תבואי אלי?"
"אממ... טוב...." (לאחר כמה שניות) "מתי?"
"עכשיו. לא עכשיו. עוד מעט. היום בערב."
"אוקיי"
"תתלבשי כמו שאני אוהב?"
"איך אתה אוהב?"
"את לא יודעת?"
"ל.. לא..."
"תתאמצי." ניתק.

אוקיי, מסתבר שיום העבודה שלי רק מתחיל, הירהרתי. שפחה ביום, כלבה בלילה...
אני לא בטוחה שנשאר לי כוח לזה... אני צריכה לחשוב רגע... כן. נשאר לי כוח.

כשעתיים לאחר מכן עמדתי מאופרת ומבושמת, מול ארון הבגדים והתלבטתי מה ללבוש.
בדלת הימנית ביותר נמצאת המלתחה השחורה שלי. בגדים גוטים, קינקיים, בגדי בדס"מ, חצאיות, מכנסי ויניל, מחוך דמוי עור, חגורות למיניהן, בגדים עם אבזמים, שרשראות ועוד. אבל לא הייתי בטוחה שזה הסגנון של הערב.
בדלת האמצעית היו ערימות של בגדים צבעוניים, רובם בגדי המסיבות שלי, הכל באי- סדר מטורף, שהוציא לי את החשק אפילו לנסות לדוג משהו משם.
בדלת השמאלית היו תלויות כמה שמלות קצרות וליידן המעילים שלי. החלטתי ללכת על שמלה.
לבשתי את השמלה המשובצת אדום - לבן, לרגליי גרבתי גרבי ירך לבנים וחיברתי אותם לביריות (בלי תחתונים...), נעלתי את נעלי הבובה האדומות שלי, ולסיום קשרתי לשערי סרט אדום (עם פרפר !).
נראיתי כמו תלמידת בי"ס ביומה הראשון ללימודים. (טוב, חוץ מהביריות, אבל אותן לא ניתן היה לראות במבט לא מזויין...)
לקחתי את תיק הפלסטיק האדום שלי ויצאתי.

נסעתי אל ביתו של האדון שלי במונית. תמיד כשאני נוסעת במונית אני מרגישה מוזר. לא נוח לי לדעת שמישהו משרת אותי, והאינסטינקט שלי אומר מייד להציע לו משהו בתמורה, אולי עיסוי בכפות הרגליים, או מין אוראלי בזמן הנסיעה... אבל אני לא מעזה להציע. וזה יוצר אבסורד שאני לא מצליחה להתמודד איתו, ורק מחכה שהנסיעה כבר תסתיים. מה גם שמבטיו של הנהג היו מאוד ברורים. הופעתי המרשימה בטח השאירה לו מספיק מקום לדמיון... אולי בגלל זה הוא כמעט עבר באחד הרמזורים באדום.
נזכרתי בבוליק וביום שעבר עלינו, ושירי הילדות ששרתי לו עדיין התנגנו בראשי.

בית מרשים יש לו לאדון, לא דירה עלובה כמו שלי. גינה מטופחת בקדמתו, חניה מסודרת, ושביל מרוצף המוביל אל דלת הכניסה הגדולה, שעשוייה מעץ מלא ועליו עיטורי ברונזה. בשעה שצעדתי על השביל בצעדים קטנים אחזה בי התרגשות שאופיינית לפגישה ראשונה. אך לא היתה זו פגישתנו הראשונה כלל. מים רבים כבר זרמו בנהר מאז אותה פגישה ראשונה, בה נאלצתי לשטוף את הכלים שבכיור שלו, כשאני קשורה באמצעים שונים, אבל זה כבר סיפור אחר...
השלט על הדלת אמר: "מעונו של המאסטר". חייכתי לעצמי.

הוא פתח לי את הדלת ומייד כשראה אותי חיוך גדול התפשט על פניו.
"שלום לך ילדונת." אמר הגבר המדהים שמולי, וסגר את הדלת מאחוריי.
"ערב טוב אדוני" עניתי במבט מבוייש מעט, "התגעגעתי".
"התגעגעת אלי?" חזר אחרי כמופתע.
"כן אדוני" עניתי.
"כמה התגעגעת?" שאל בהתרסה.
"התגעגעתי מאוד אדוני." אמרתי בהחלטיות.
"בואי נראה עד כמה התגעגעת. עד כמה התגעגעה אלי הילדה הקטנה שלי?"
הוא שלח את ידו מתחת לשמלתי וידו נגעה במפסעתי החלקה. הוא העביר את אצבעותיו הלוך וחזור, בודק את רמת הרטיבות, כאילו היתה היא זו שיכולה להעיד עד כמה התגעגעתי אליו באמת.
"המממ.... באמת התגעגעת קטנה שלי." הוא אמר מרוצה, ואני חייכתי נבוכה.

אדוני הוביל אותי אל חדר השינה והתיישב לצדי על המיטה. רגליו יציבות על הרצפה, ורגליי שלי מתנועעות כמה סנטימטרים מעליה, מפני שלא הגיעו עד לרצפה. אדוני בהחלט גבוה ממני.
"איך היה היום שלך קטנה?" שאל תוך כדי שהוא מלטף את שערי באותה יד שקודם לכן נגעה במיצי הגוף שלי.
"בסדר." עניתי, מעבירה גם אני את ידי על שערי כדי לוודא שלא הושאר בו שובל של ברטולין.
"טיפלת בלוליק?"
"בוליק. כן. כזה מתוק..." חייכתי.
"מה עשיתם?"
"טיילנו. שיחקנו. כל מיני."
"שיחקתם בחולה ורופאה?" התגרה בי אגב ליטוף של הירך הפנימית שלי, והכנסת אצבעותיו אל מתחת לגרביים הלבנים.
"לא." צחקתי. "מה פתאום. בזה אני משחקת רק איתך, אדוני"
הוא חייך שבע רצון והמשיך מלטף את רגלי, מטפס לעבר מפשעתי המתחממת.
"שרתי לו שירים." אמרתי.
פניו של האדון שלי הביעו עניין, הוא זקף את גבותיו, וידו עיסתה עכשיו את איברי בעדינות.
נאנחתי קלות כשהמשכתי לספר לו.
"איזה שירים שרת לו קטנה?" שאל.
"כל מיני..." חייכתי נבוכה. כל כך תמוה היה בעיני המצב בו אני מספרת לו על שירי ילדים, כשהוא טוחב את אצבעותיו לתוכי באיטיות.
"תשירי לי." אמר. "תשירי לי מה ששרת לו."
"מממ... מה??" לא התאפקתי וצחקתי. "השתגעת?"
"הקטנה שלי רוצה עונש?" הוא הרצין.
"לא אדוני." מיהרתי להשיב.
"תשירי לי מה ששרת לו." חזר ואמר.
"כן אדוני. אני אשיר לך."
כיחכחתי בגרוני, ובמאמץ על הצלחתי לזמזם: "ה... אוטו שלנו גדול וירוק... האוטו שלנו נוסע רחוק.."
הבטתי בו במבט שואל, והוא הנהן בראשו, "תמשיכי." שתיים מאצבעותיו היו כבר בתוכי, ואני הרגשתי את הרטיבות שלי עוטפת אותן כמתחננת לעוד. בלעתי את הרוק והמשכתי.
"בבוקר נוסע בערב הוא שב..." המשכתי מתנשמת, "מוביל הוא לתנובה ביצים וחלב."
הרגשתי שאני בוערת מתשוקה אליו, רציתי שיפסיק את המשחק המטופש הזה ויזיין אותי כבר!
הוא הסתכל ישר אל תוך עיני בזמן שהוא החדיר עוד אצבע לתוך הנרתיק הצר, ופקד בשקט: "עוד."
"אאאמממ..... יונתן הקטן רץ בבוקר אל הגן... הוא טיפס... על העץ, אפרוחים חיפש."
כשהגעתי ל"אוי ואבוי לו לשובב" הרצינו פניו של אדוני ומבטו חדר לתוך עיני, ויכולתי לדמיין בבירור איך שהוא אומר לי בעצמו "אוי ואבוי לך אם תפסיקי לשיר." אז המשכתי...
השיר נגמר ושפתיו של אדוני נגעו בצווארי, הוא העביר את לשונו על עורי והרגשתי צמרמורת.
"נו" הוא אמר, עובר ללקק את תנוך האוזן שלי.
"ל... פרה האדומה, יש עגלה קטנה חומה." הוא המשיך ללוש אותי, כאילו מתעלם מהשיר.
"את ראשה היא ליקקה..."
"אמממממ..." שמעתי אותו גונח. הוא לקח את ידי והניח אותה על מכנסיו. פתחתי את הכפתורים תוך שאני ממשיכה לשיר... "ונתנה לה נשיקה."
"רד אלינו אוירון, קח אותנו למרום."
"כן, למרום..." שמעתי אותו ממלמל, בעוד ידי מלטפת את איברו המזדקף מבעד לתחתוניו. התאפקתי לא לחייך.
"נתרומם מעל הרים, ונהיה כציפורים."
עכשיו הרגשתי רגועה יותר, וכבר לא הפריע לי הניגוד בין הסיטואציה לבין השירים.
האמת היא שהתחלתי להתחרמן מזה נורא, והרגשתי איך אני מרטיבה בחוסר שליטה, ואצבעותיו נדחקות לתוכי עמוק יותר ויותר.
"יש לי גלידה הכי טובה, הכי טובה ומשובחה." שרתי.
בבת אחת הוא משך את אצבעותיו מתוכי והגיש אותן אל פי.
"קחו ממנה ילדים..." את סוף השורה המשכתי ב"מממממ" כי ידו מילאה את פי בנוזל גופי.
ליקקתי את האצבעות אחת אחת והתענגתי על טעמן.
"אוי את כזאת חרמנית קטנה שלי אה?" הוא קם ופתח את מכנסיו מולי, ופשט אותם אל הרצפה. גם את חולצתו הוריד כשהוא עומד סנטימטרים ממני. יכולתי להריח את ריח הגוף שלו. כמה שאני אוהבת את הריח הזה. קירבתי את שפתיי את בטנו החלקה והמוצקה ונשקתי לו נשיקה קטנה. הוא לא זז. הוצאתי את לשוני והתחלתי לעבור אל בטנו. הוא עצם את עיניו, ידיו שמוטות לצדדים, ידיי אוחזות בישבנו המעוצב. לאט לאט משכתי ממנו את תחתוני הבוקסר שלו כלפי מטה, והתחלתי לרדת עם לשוני לכיוון איברו הזקור.
"תמשיכי לשיר" שמעתי אותו מעלי.
"דובי דובי בוא אלי, בוא ונשחק." שרתי לחיית הפרא שהזדקפה מולי.
"דובי דובי בוא אלי, בוא ונתחבק."
קצה איברו נרטב והתגרה. העברתי את לשוני על הנוזל הדביק, ואז הרגשתי את ידו אוחזת בשערי ודוחפת את ראשי מטה.
הוא נכנס אל פי בעוצמה וכבר לא יכולתי לשיר.
"תשירי." פקד עלי, כשהוא ממלא את פי וגרוני בבשר החלק.
ניסיתי לשיר את "פילפילון אפו ארוך" (השיר היחיד שעלה לי בראש), אבל זה נשמע כמו:
"פפפפפממממממ... פפפפפפפפפממממממ... אאאאאאקקקקקק........ אאאאאאגגגגגגגגגחח."
הוא לא ויתר לי. המשכתי למצוץ ולנסות לשיר תוך כדי. כל כך התגריתי מהמציצה, שלרגע שתקתי והתרכזתי כולי בשאיבה. ברגע שהשתתקתי הוא אחז בראשי ונדחף שוב עמוק לגרוני, עד שהשמעתי קולות חניקה והתחלתי שוב להמהם צלילי שיר.
לפתע משך את ראשי ממנו והפך אותי כשבטני על המיטה.
הוא הרים את שמלתי המשובצת, האגן שלי מורם לעברו, כולי משתוקקת כבר למגע איברו.
"את רוצה להרגיש אותי?" שאל.
"כן." עניתי.
ידו הנחיתה מהלומה על הלחי השמאלית של ישבני.
"כן מה?"
"כן אדוני."
"אז תשירי לי שיר אחד יפה מההתחלה ועד הסוף. אני מחכה."
ניסיתי לחדד את חושיי ולהזכר איזה שיר עוד לא שרתי. כנראה שהתמהמהתי יתר על המידה, ועוד מהלומה נחתה על ישבני. הפעם חזקה יותר. "נו?" הוא גער בי. המכה שרפה ואני התפתלתי קצת כדי להימנע מלהוציא הגה.
"אה.... אל תכה... זה לא נאה. תן לי יד, ועוד אחת. חברים טובים נהיה, חברים טובים נהיה." (חייבת להתחכם...)
הוא קירב את האגן שלו אלי ויכולתי להרגיש את קצה הכיפה שלו מתגרה בגופי המתאווה.
"נו?" חזר ואמר.
אימצתי את מחשבתי.
"השפן הקטן שכח לסגור הדלת..."
הוא חדר אלי בבת אחת, והתחושה היתה כל כך טובה, כד שלא הצלחתי להוציא מפי את המשך השורה.
הוא אחז במתניי, והתחיל לנוע בתוכי פנימה והחוצה. המשכתי למלמל...
"הצטנן" - פנימה.
"המסכן" - החוצה.
"וקיבל נזלת" - פנימה. החוצה. פנימה.
"לה לה לה" - לאט החוצה,
"אפצ'י!" - חזק פנימה עד הסוף.
"אחחחחחחחחח" צעקתי.
"אחחח זה חלק מהשיר?" הוא שאל תוך כדי שהוא מושך בשערי ומנחית עוד אחת על ישבני המאדים.
"לא אדוני. מצטערת. סליחה. לה לה לה..." - שוב החוצה.
"אפצ'י!" - שוב חזק פנימה עד הסוף.
בשלב זה כבר בקושי הצלחתי להוציא מלים שלמות מפי, הייתי כל כך מגורה ורטובה, שהרגשתי שעוד אפצ'י אחד אני משפריצה על כל הבית.
"לה לה לה..." - החוצה לאט.
הוא נשאר בחוץ, עדיין מחזיק בשערותיי, "תירגעי קטנה, עוד לא נתתי לך אישור."
התנשמתי והתנשפתי כדי להירגע, אבל ממש בערתי. הרגשתי שאני קרובה מאוד לגמור, ורק ניסיתי לחשוב על שיר שיסיח את דעתי.

הוא שוב חדר אלי, תנועותיו בתוכי התחילו להיות מהירות ועמוקות יותר, והיכולת שלי לשיר הלכה ופחתה. כבר לא הייתי בטוחה שאני שרה את המלים הנכונות. הרגשתי אותו הולם בתוכי, לא מתחשב בעובדה שהדפיקות שלו גורמות לי להוציא חצאי מלים ולהישמע ממש מטופשת.
"תמשיכי!" צעק.
"אדוני אני יכולה לגמור בבקשה?" ביקשתי.
"לא! תמשיכי!"
"עגלה, עם סוסה," התאמצתי להתאפק, "בשדה תרוץ..." אחיזתו במותניי התהדקה והוא נאנח מאחורי. "כן, זונה מזמרת שלי !"
"עד גדותיה עמוסה בחציר קצוץ" המשכתי.
"כן, זונזונת, תשירי!"
"ואני יושב למעלה וביידי מושכות... היי דיו ! דיו ! כך אקרא לה, וביידי השוט."
"דיו ! דיו !" צעק האדון שלי וחבט באחוריי נמרצות.
הוא היה אחוז טירוף, ורק המשיך לצרוח "דיו סוסה שלי !! דיו !! תגמרי איתי !"
ותוך כדי שהוא צועק הוא גמר בתוכי ומילא אותי בנוזל החם והנעים. ברגע שהרגשתי את הזרם החם לא התאפקתי וגמרתי בגניחות חזקות.

הרגשתי את גלי ה"אפטר שוק" מכים בי מבפנים שוב ושוב.
הורדתי את האגן שלי למטה, הגב התחתון כאב מעט. הוא עדיין אחז בי בשתי ידיו ונשם בכבדות באוזני.
שכבנו ככה זמן מה, נרגעים בעודנו מחוברים. הרגשתי בגבי את פעימות הלב המהירות שלו . הוא עוד זז בתוכי בתנועות עדינות. כל כך נהנתי להרגיש אותו ככה. מפורק... מסופק... וכך גם אני.
חייכתי. הנשימה שלו נעשתה כבדה, וגם אני קצת התקשיתי לנשום.
הוא משך את עצמו מעלי אל המיטה ושכב שם עוד קצת, מתנשף.

קמתי והלכתי אל המקלחת לנקות את עצמי.
ילדה פרועת שיער הביטה בי מהמראה וחיוך על פניה.
"זונה מזמרת..." סיננתי לעברה בגיחוך.
והיא עדיין חייכה.

יודעת מה אני רוצה, מעצמי וממך
משתוקקת ללמוד ולדעת אותך
גלה לי לאט את רזי מהותך
(יבוא היום ואני אקשור אותך)

נמשכת אליך כמו גלים אל החוף
התוכל את שברי נפשי לאסוף
אגמול לך באהבה שאין לה סוף
(בשבילך גם אדפוק את הראש במשקוף)

בוחנת אותך מכל כיוון שקיים
כדי למצוא שלפני הכל אתה בנאדם
בלי משחקים, אמיתי, אוהב וחם
(שמצליף בי עד שיורד לי דם)

היו לי ספקות, היססתי לגביך
כבר אין חרטות, אני סומכת עליך
נותנת אני את עצמי בידייך
(כמו שנתתי לכל אלה שהיו לפניך)

הגעתי להבנה שמקומי איתך
בגאווה אשא את תפקיד השפחה
קח אותי איש, עשה בי כרצונך
(רק אל תגנוב לי בלילה ת'שמיכה)

עד הקצה ביחד, כבר לא נהיה לבד
משוייכת בלי פחד כי אתה האחד
הקשר שלנו ישאר תמיד מיוחד
(ואל תגלה לאף אחד שברחתי מהמוסד)

רוצה עוד ממך, מתחילה להתמכר,
ידעתי כל הזמן שאסור לי להתפשר
על מה שבינינו לא אוותר
(ולא אוציא הגה כשתנעל אותי במקרר)

נושמת אותך, אתה קרוב אלי
חושב ומשקיע, אוזק את ידיי
לוחש ומרגיע, מלטף את פניי
(לא פיסטינג, לא אנאלי, זה כואב יותר מדי)

אכן גדול הוא כוחה של מילה
אל תאכזב אותי - ולא אאכזב אותך
מאחוריך תמיד, תומכת ומאמינה
(גם כשאתה שם אותי בעונש בפינה)

למדני את הדרך, הייה לי אהוב
אתה יודע שיש תחנה אחרונה בכל סיבוב
אם תלך ממני יהיה לי עצוב
(אבל לא נורא, יש עוד הרבה דגים ב'כלוב')

...
בכוכב הראשון גר מלך. המלך, בגלימת שני ופרווה יקרה, ישב על כס - מלכות פשוט בתכלית ואף על פי כן הדור.
"הוי! הנה נתין!" קרא המלך למראה הנסיך הקטן.
והנסיך הקטן שאל בלבו:
"איך הוא מכיר אותי? הרי מימיו לא ראה אותי?"
הוא לא ידע שבעיני המלכים העולם פשוט מאוד: כל בני האדם הם נתינים.
"קרב אלי ואיטיב להתבונן בך", אמר לו המלך, גאה מאוד שיש לו סוף סוף מישהו למלוך עליו.
הנסיך הקטן חיפש בעיניו מקום לשבת, אבל כל הכוכב היה מלא וגדוש בפרוותו המפוארת של המלך. על כן הוסיף לעמוד, ומרוב עייפות פיהק.
"אין זה מן הנימוס לפהק לפני מלך," אמר לו הוד מלכותו. "אני אוסר זאת עליך."
"אני לא יכול להתאפק," ענה הנסיך הקטן ונבוך מאוד. "עשיתי דרך ארוכה ולא ישנתי..."
"אם כך," אמר לו המלך, "אני מצוה עליך לפהק. שנים שלא ראיתי אדם מפהק. פיהוקים הם משהו מיוחד בשבילי. מהר! פהק עוד פעם. אני מצוה עליך!"
"אתה מפחיד אותי... אני לא יכול עכשיו..." אמר הנסיך הקטן והסמיק כולו.
"הממ... הממ..." ענה המלך, "אם כך אני מצוה עליך פעם לפהק ופעם..." הוא גימגם ופניו הביעו מורת - רוח.
כי למלך היה חשוב יותר מכל שיעשו את דברו, והוא לא סבל שימרו את פיו. שליט יחיד היה. אבל כיוון שהיה טוב לב, נתן פקודות מתקבלות על הדעת.
"אילו ציויתי על מפקד צבא להפוך לעוף ים, והמפקד לא היה מציית לי," אמר המלך, "אני הייתי האשם, לא הוא."
"מותר לי לשבת?" שאל הנסיך הקטן בביישנות.
"אני מצוה עליך לשבת!" ענה לו המלך ואסף אליו את גלימתו.
אבל הנסיך הקטן תמה: הכוכב קטנטן. על מה בעצם המלך מולך?
"אדוני..." אמר לו. "סלח נא לי שאני שואל אותך שאלות..."
"אני מצוה עליך לשאול", נחפז המלך לומר.
"אדוני המלך, על מה אתה מולך?"
"על הכל," ענה המלך בפשטות גמורה.
"על הכל?"
בתנועה קלה הראה המלך על הכוכב שלו, על שאר הכוכבים, ועל גרמי השמיים.
"על כל זה?" שאל הנסיך הקטן.
"על כל זה." ענה לו המלך.
כי לא זו בלבד שהוא היה שליט יחיד, הוא היה גם שליט היקום כולו.
"והכוכבים נשמעים לך?"
"כמובן," אמר המלך, "הם נשמעים מייד. אינני סובל חוסר משמעת."
הנסיך הקטן התפעל מכוח שלטון שכזה. אילו היה בידו כוח כזה, יכול היה לצפות ביממה אחת, לא בארבעים וארבע שקיעות, אלא בשבעים ושתיים, ואפילו במאה או מאתיים, מבלי שיהיה עליו להזיז את כסאו כלל! וכיוון שנזכר בכוכבו הקטן והנטוש, התעצב מעט והרהיב עוז לבקש מהמלך חסד:
"הייתי רוצה לראות שקיעת שמש... אנא, עשה לי טובה... צווה נא על השמש לשקוע."
"אילו ציויתי על מפקד צבא לעוף מפרח אל פרח כמו פרפר... והמפקד לא היה ממלא אחר הפקודה, מי משנינו היה לא בסדר, הוא או אני?"
"אתה", אמר הנסיך הקטן בוודאות.
"נכון מאוד. מכל אחד יש לדרוש מה שהוא יכול לתת," אמר המלך. "הסמכות מבוססת בראש ובראשונה על התבונה. אם תצווה על בני עמך שישליכו עצמם לים, הם יקומו ויעשו מהפכה. לי יש הזכות לדרוש שיצייתו לי מפני שהפקודות שלי מתקבלות על הדעת."
"אז מה עם השקיעה שלי?" הזכיר לו הנסיך הקטן, שלעולם לא היה שוכח שום שאלה ששאל.
"תקבל אותה, את השקיעה שלך. אדרוש זאת. אבל כיוון שאני מושל בחכמה, אחכה עד שיהיו התנאים נוחים לזה."
"מתי זה יהיה?" ביקש הנסיך הקטן לדעת.
"הממ... הממ..." ענה לו המלך ועיין בלוח שנה גדול. "הממ... זה יהיה בערך, בערך... זה יהיה הערב בשבע וארבעים, בערך! ואז תראה איך שומעים בקולי."
הנסיך הקטן פיהק... כבר היה לו קצת משעמם.
"אין לי מה לעשות פה עוד," אמר למלך. "אני הולך!"
"אל תלך," אמר לו המלך, שהיה גאה כל כך שיש לו נתין. "אל תלך, אני ממנה אותך לשר!"
"איזה שר?"
"שר... שר המשפטים!"
"אבל אין לי את מי לשפוט!"
"מי יודע," ענה לו המלך. "עדיין לא סיירתי בממלכתי. אני זקן מאוד, אין לי מקום לכירכרה וההליכה מעייפת אותי."
"אבל אני כבר ראיתי." אמר הנסיך הקטן ורכן כדי להעיף עוד מבט אחד בצד האחר של הכוכב. "גם שם אין אף אחד."
"אז תשפוט את עצמך," ענה לו המלך. "זה הדבר הכי קשה. הרבה יותר קשה לאדם לשפוט את עצמו מאשר את זולתו. אם תצליח לשפוט היטב את עצמך, סימן שאתה באמת חכם."
"אבל את עצמי אני יכול לשפוט בכל מקום. אני לא חייב לגור דווקא פה."
"הממ... הממ..." אמר המלך, "נדמה לי שבכוכב שלי יש עכברוש באיזה מקום. אני שומע אותו בלילות. תוכל לשפוט את העכברוש הזקן הזה. מפעם לפעם תדון אותו למוות. וכך יהיו חייו תלויים במשפטך. אבל בכל פעם תעניק לו חנינה, כדי לא לבזבז אותו. יש רק עכברוש אחד."
"אני לא אוהב לדון למוות," ענה הנסיך הקטן. "ועכשיו אני חושב שאלך לי."
"לא!" אמר המלך.
הנסיך הקטן כבר היה מוכן לדרך, אך לא רצה לצער את השליט הזקן.
"אם הוד מלכותו חפץ שדברו יעשה במלואו, הוא יכול לתת לי פקודה מתקבלת על הדעת. הוא יכול לצוות עלי, למשל, להסתלק בין רגע. נדמה לי שהתנאים נוחים לזה..."
המלך לא ענה לו, והנסיך הקטן היסס תחילה, ואז נאנח ויצא לדרכו.
"אני ממנה אותך לשגריר!" הזדרז המלך וקרא, וכולו אמר סמכות.
"המבוגרים מוזרים מאוד", אמר הנסיך הקטן לעצמו בשעה שעשה את דרכו.
...

(מתוך הנסיך הקטן -פרק עשירי- אנטואן דה סנט אכזיפרי)

( פורסם ב - 16 בדצמבר, 2005 )

אתה מעיד על עצמך כעל סוג של גאון, אבל איך בכלל אתה מחשיב את עצמך לאדון?
פעם באמת לקחת על משהו שליטה? פעם שלטת בחייך שלך ?
לקחת אותי למסע בו לא רציתי לצעוד. שכנעת אותי ללכת שבי אחריך בעיניים עצומות.
כשהגענו לקצה ההר דחפת אותי בלי לשים לב. זה לא קרה בכוונה, אבל זה לא מפחית את הכאב.
היית כרגיל כל כך עסוק בעצמך... ראית אותי נופלת והמשכת בשלך.
ואני חיפשתי יד שתעזור לי לקום, אבל לא היתה שם יד, ואף אחד, ולא כלום.
הסתכלתי למעלה, חשבתי לטפס, ואז ראיתי אותך לרגליה מתרפס.
התוודת פעם בפניי שלבד לא תשרוד, אני מרחמת עליך, אינך ראוי לכבוד.
לא הגנת על חיי, לא דאגת, לא טיפחת, לא אהבת, לא נתת, רק לקחת ולקחת
ממש מאסטר מנוסה, דום מדגם משופר ! "בחור ממש מציאה" כמו שהפסיכולוג שלי אמר
בעולם שלנו אתה יודע מה אומרים: "מי שלא שולט בעצמו - שלא ישלוט באחרים"
הצלפות של שוט לא עושות אותך שולט ! הגיע הזמן שתשלים עם האמת.
אני אתאושש, זו סתם עוד מכה. עמוק בלב - אני יודעת שאני מלכה.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
תגובות:
פורסם לפני 76 ימים על ידי Dark Artist(שולט) • הגב להודעה זו
אני שולח לך חיבוק ארוך ומצטער על מה שקרה לך. מגיע לך יותר

פורסם לפני 76 ימים על ידי SonofaWhore • הגב להודעה זו
את אכן מלכה יקירתי רק תתאוששי ותכתבי כמו שאת יודעת! חד, עוקצני, ומענין....לא נעים לראות אותך עצובה..ועוד בגלל שמוק חסר ערך.

פורסם לפני 76 ימים על ידי ברווזת גומי(לא בעסק) • הגב להודעה זו
יאס.. יו'ר א-קווין!!

פורסם לפני 76 ימים על ידי רומי נכנעת(נשלטת) • הגב להודעה זו
מקווה שתחזרי לעצמך מהר. לא נעים ליפול על אפס במסווה של אדון. תרגישי טוב!
:-)

( פורסם ב - 22 בנובמבר, 2005 )

הוא: הי ! (+ פרח)
אני: הי, מי אתה? מאיפה קפצת לי?
הוא: מי את?
אני: (שותקת)
הוא: מהצ'אט של תפוז?
אני: לא...
הוא: אטרף?
אני: גם לא...
הוא: אההה ג'יידייט? קופיידון? תגלי לי.
אני: אני מבינה שאתה קצת נואש.
הוא: למה נואש? אני יכול להמשיך לנחש.
אני: אם אתה רשום בכל האתרים האלה...
הוא: אני לא רשום בהם. סתם מצ'טט.
אני: מעניין. בכל מקרה אני מהכלוב. "קטנה שלך".
הוא: אהההההההה קטנה וחמודה. נעים מאוד (שמור במערכת).
אני: נעים בערך. אני בדיוק קוראת את הפרופיל שלך ולא ממש מתרשמת.
הוא: אז איך הגעת לעולמנו האפל?
אני: העולם שלי ממש לא אפל, הוא מאוד צבעוני.
הוא: תמונה חמודה! קראתי גם את הבלוג שלך, את באמת מותק.
אני: תודה. אבל נראה לי שאתה לא ממש הטיפוס שלי.
הוא: למה לא?
אני: מהשיחות שהיו לנו באתר וגם מהשיחה הזו. וגם מהתמונה שלך...
הוא: חחחחח מה זה אתר הכרויות "לא הטיפוס שלי" עלק.
אני: איזו שפה עשירה.
הוא: אה??
אני: כן. anyway.....
הוא: ומה זה משנה הפרופיל בכלל? הפרופיל זה רק פרסומת! מה שמשנה זה הפגישה.
המתח, ההרגשה בעיניים. ההרגשה אחד מהשני זה מה שקובע. אני לא מחפש שפחה לחיים.
שפחות יש הרבה. אני מחפש נסיכה מיוחדת. את נראית מיוחדת! (+ פרח) אותך אני רוצה.
אני: תודה, אבל אתה עדיין לא הטיפוס שלי.
הוא: יאלה אני מזמין אותך לדרינק? זה לא נקרא דייט.
אני: לא תודה, אני לא חושבת שאנחנו מתאימים.
הוא: חחחחחחחחחחחח
אני: אני שמחה שאתה משועשע.
הוא: אני יודע מה הטיפוס שלך: 1.80 חסון, אשכנזי, ברור. רואים את זה בעיניים שלך.
יאלה את סתם פוסטמה, חבל על הזמן.
אני: אני באמת מצטערת שביזבזתי את זמנך...

( פורסם ב - 21 באוקטובר, 2005 )

לא רוצה לכתוב על הכוס שלי בבלוג,
לא רוצה לכתוב כמה נעים הוא וענוג,
לא רוצה לכתוב שהוא מסופר יפה כל כך,
לא רוצה לכתוב שהוא תמיד חמים ורך,
לא רוצה לכתוב שהוא אוהב מגע של יד,
ולא שיש לו גם קישוט מתכת סקסי ונחמד,
לא רוצה לכתוב כמה חמוד הוא וקטן,
ולא שיש לו ריח טוב וטעם מצויין,
לא רוצה לכתוב על הכוס שלי הפרטי,
בין אם אמרת לי, ובין אם מיוזמתי,
לא רוצה לכתוב שהוא כבר מתגעגע לשוט,
ובטח שלא רוצה לקרוא לו "פות".
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
תגובות:
ללא גבולות{אנטי} •
יפה לך שאת עומדת על שלך !!!!

orenl69(שולט) •
אז לא בא לך ,אז מה?

NeroCaligula •
פות חמוד

Puppeteer(שולט) •
כה חבל שאת לא רוצה לכתוב.... אולי גם היו כאלה שלא היו רוצים לקרוא... 😄

קובי •
את פשוט גדולה!!!

תגובה ל: קובי
תודה... אבל אני קטנה. 😄

Yosefus(שולט) •
עגיל בדגדגן זה שוס אמיתי
נסי ותהני
י.

bathory(מתחלפת) •
LOL!
העלית לי חיוך ענקי על השפתיים! וזה דבר שלא כולם מצליחים לעשות על הבוקר שיהיה לך יום מקסים!

( פורסם ב - 16 באוקטובר, 2005 )

זה לא ממש נוח
לשטוף כלים בחושך
עם אזיקים על הידיים,
עקב של 20 ס"מ,
רגליים קשורות,
גאג בפה,
זין בכוס
וספאנקים בתחת.

אבל זה אפשרי.

( פורסם ב- 11 באוקטובר, 2005 )

אני אוחזת בך כאילו היית אוצר
הגוון הזהוב שלך מטריף את חושיי
איך את כזאת שונה מכל השאר
היחידה שיודעת איך לחדור אליי

מלקקת אותך ומוצצת את כולך
רוצה להרגישך נמסה אל גרוני
את מחממת אותי ומרגיעה בטעמך
נספגת לאט לאט לתוכי

כשאת נגמרת אני שוב לבד
כואבת את הכאב שהפך שגרתי
רוצה כבר לפתוח כמוך עוד אחת
הו, סוכריית סטרפסילז שלי.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
תגובות:

• NeroCaligula • : מעולה..אנא תגיעי למשרדי בהקדם.

• Uranus • : ע-נ-ק !

• סוד לוחש(נשלטת) • : מקסים, התמוגגתי.

• מתאהבת בקלות • : חחחחחחחחחח גדול !!!!!!!!

• nerissa(נשלטת) • : גדול! :-))))) ותודה לאוראנוס שהביאני עד הלום 😄

• Yosefus(שולט) • : את צריכה לעדכן את הפרופיל שלך, ולהוסיף" טיזרית של החיים" (יעני של הלייף)

• סוויצ'ר חתיך 36(מתחלף) • : את מפגרת אבל את תתבגרי.

• הגבירה שלי(שולטת) • : את כותבת נהדר. וסווצ"ר חתיך בקש מהרופא כדורים יותר חזקים.

• ליידי מפונקת • : מעלה חיוך על שפתיי, גם וגם (-:

• bathory(מתחלפת) • : ענק! איך מישהי שקוראת לעצמה קטנה יכולה להבריק ברמה של גדולה מהחיים? :)))))

• זילפה(נשלטת) • : מצויין
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
תגובה ל: תגובות
• קטנה שלך •
תודה לכל הקוראים והמגיבים מקרב לב על כל התגובות. הבלוג נמחק בטעות ולכן העתקתי אותן לכאן. 😄