הבלוג הקטן שלי / שלך

השעון המעורר התחיל לריב איתי כבר ב- 06:10.
קור איימים שרר בדירה, וכף רגל ימין שלי שביצבצה מהשמיכה, החלה להראות סימנים של קיפאון.
משכתי אותה אל מתחת לשמיכה, זרקתי לחלל החדר כמה קללות של בוקר, והתחפרתי בתור השמיכה.

אחרי כמה דקות השעון כבר איים על עור התוף שלי, ואני כבר כמעט בעטתי בו, אז קמתי.
במקלחת, עדיין רדומה, ילדה פרועת שיער הסתכלה עלי מהמראה והתמתחה.
אילו רק יכולתי לחזור לשמיכת הפוך החמה, ולא הייתי צריכה עכשיו לצאת לעוד יום עבודה שכולו טיטולים, מגבונים ו"יונתן הקטן".

שנות ילדותי בקיבוץ תרמו את שלהן לנסיוני העשיר בטיפול בעוללים זבי - חוטם.
מאז ומעולם שנאתי ואהבתי אותם גם יחד. שנאתי את התלותיות שלהם בי, את ההשתעבדות שלי אליהם, את הצרחות שלהם וכו', אך אהבתי לחבק ולנשק אותם כמו אמא, להרעיף עליהם את אהבתי חסרת הגבולות, ששום גבר לא יכל לספוג טוב מהם, אהבתי לדבר אליהם כאילו היו חבריי הטובים, לשיר להם ולשחק איתם, וגם לריב איתם כשהפסדתי להם. אני עדיין ילדה קטנה בנפשי. ילדה אימהית כזאת.

ב- 07:00 בלעתי את השלוק האחרון של הקפה ונמלטתי אל האוטובוס, משאירה מאחורי בלגאן היסטרי בדירה, בקבוק יין פתוח על השולחן, מאפרה עמוסה שיירי ג'וינטים, וריח של בושם שוודאי ישאר שם עד הלילה כי שכחתי לפתוח חלון.

כעבור 25 דקות, "בוליק" קיבל את פניי בחיוך וקפיצות צהלה כשרוק נוטף מפיו מצמיח השיניים, ועיניו נוצצות לעברי.
"בוקר טוב בוליק!" קראתי לעברו בקול מלוקק. (מין קול כזה שיוצא לנו לפעמים כשאנחנו מנסים לחקות מישהו שאמר משהו דבילי.)
"בוקר טוב מותק" ענתה לי אמא של בוליק, תוך כדי שהיא סוגרת את רצועות הדבק משני קצוות הטיטול המשומש שביידה, ומכניסה אותו לשקית ניילון. "הוא בדיוק עשה את המנה של הבוקר" הוסיפה.
"וואלה" אמרתי, כולי הקלה על כך שהיא כבר החליפה את "המנה".
בוקר מסריח...

בצהריים טיילתי עם בוליק לגן הציבורי הקרוב.
כשהוא רכב על הסוס שבור האף שבארגז החול, הוא צעק "סווווווו, סוווווווו". הבנתי מייד מה הוא רוצה, ושרתי לו את "רוץ בן סוסי." בוליק שמח.
אחר כך עברנו לנדנדה, ושם שרתי לבוליק שתי גרסאות שונות ל"נד - נד", בזמן שאני דוחפת את הנדנדה גבוה, ובוליק כולו התרגשות.
(אני נדהמת בכל פעם מחדש לגלות עד כמה רב הוא היידע שלי במלות השירים האלה. מעניין אם אפשר לעשות עם זה משהו יותר מעניין...)
וכך טיילנו, שרנו, דיברנו, שיחקנו, ואפילו חווינו כמה רגעים אינטימיים של החלפת טיטול או ניגוב פניו משאריות קציצת הדגים שאכל.
העבודה הזו לא הכי קלה, אבל היא נותנת לי המון אנרגיות טובות. ונראה לי שגם בוליק מרוצה.

אחרי הצהריים אמא של בוליק חזרה מהעבודה ואני חזרתי לדירתי הקטנה.
לאחר נקיון זריז של הסלון, צללתי לאמבטיה מפנקת במיוחד, שתיתי עוד כוס קפה, בתוספת עוגה משובחת מהקונדיטוריה של אחותי, והתיישבתי ליד המחשב, מאושרת שסוף סוף התפניתי לשחק ב"סוליטייר".

אלא שאז הטלפון צילצל.
"שלום לך" אמר הקול הגברי.
"שלום גם לך" עניתי בנימוס מאופק.
"מה שלומך?"
"הכל נפלא, ואתה?"
"בסדר גמור. מה את עושה?"
"כלום. בדיוק יצאתי מהאמבטיה."
"אולי תבואי אלי?"
"אממ... טוב...." (לאחר כמה שניות) "מתי?"
"עכשיו. לא עכשיו. עוד מעט. היום בערב."
"אוקיי"
"תתלבשי כמו שאני אוהב?"
"איך אתה אוהב?"
"את לא יודעת?"
"ל.. לא..."
"תתאמצי." ניתק.

אוקיי, מסתבר שיום העבודה שלי רק מתחיל, הירהרתי. שפחה ביום, כלבה בלילה...
אני לא בטוחה שנשאר לי כוח לזה... אני צריכה לחשוב רגע... כן. נשאר לי כוח.

כשעתיים לאחר מכן עמדתי מאופרת ומבושמת, מול ארון הבגדים והתלבטתי מה ללבוש.
בדלת הימנית ביותר נמצאת המלתחה השחורה שלי. בגדים גוטים, קינקיים, בגדי בדס"מ, חצאיות, מכנסי ויניל, מחוך דמוי עור, חגורות למיניהן, בגדים עם אבזמים, שרשראות ועוד. אבל לא הייתי בטוחה שזה הסגנון של הערב.
בדלת האמצעית היו ערימות של בגדים צבעוניים, רובם בגדי המסיבות שלי, הכל באי- סדר מטורף, שהוציא לי את החשק אפילו לנסות לדוג משהו משם.
בדלת השמאלית היו תלויות כמה שמלות קצרות וליידן המעילים שלי. החלטתי ללכת על שמלה.
לבשתי את השמלה המשובצת אדום - לבן, לרגליי גרבתי גרבי ירך לבנים וחיברתי אותם לביריות (בלי תחתונים...), נעלתי את נעלי הבובה האדומות שלי, ולסיום קשרתי לשערי סרט אדום (עם פרפר !).
נראיתי כמו תלמידת בי"ס ביומה הראשון ללימודים. (טוב, חוץ מהביריות, אבל אותן לא ניתן היה לראות במבט לא מזויין...)
לקחתי את תיק הפלסטיק האדום שלי ויצאתי.

נסעתי אל ביתו של האדון שלי במונית. תמיד כשאני נוסעת במונית אני מרגישה מוזר. לא נוח לי לדעת שמישהו משרת אותי, והאינסטינקט שלי אומר מייד להציע לו משהו בתמורה, אולי עיסוי בכפות הרגליים, או מין אוראלי בזמן הנסיעה... אבל אני לא מעזה להציע. וזה יוצר אבסורד שאני לא מצליחה להתמודד איתו, ורק מחכה שהנסיעה כבר תסתיים. מה גם שמבטיו של הנהג היו מאוד ברורים. הופעתי המרשימה בטח השאירה לו מספיק מקום לדמיון... אולי בגלל זה הוא כמעט עבר באחד הרמזורים באדום.
נזכרתי בבוליק וביום שעבר עלינו, ושירי הילדות ששרתי לו עדיין התנגנו בראשי.

בית מרשים יש לו לאדון, לא דירה עלובה כמו שלי. גינה מטופחת בקדמתו, חניה מסודרת, ושביל מרוצף המוביל אל דלת הכניסה הגדולה, שעשוייה מעץ מלא ועליו עיטורי ברונזה. בשעה שצעדתי על השביל בצעדים קטנים אחזה בי התרגשות שאופיינית לפגישה ראשונה. אך לא היתה זו פגישתנו הראשונה כלל. מים רבים כבר זרמו בנהר מאז אותה פגישה ראשונה, בה נאלצתי לשטוף את הכלים שבכיור שלו, כשאני קשורה באמצעים שונים, אבל זה כבר סיפור אחר...
השלט על הדלת אמר: "מעונו של המאסטר". חייכתי לעצמי.

הוא פתח לי את הדלת ומייד כשראה אותי חיוך גדול התפשט על פניו.
"שלום לך ילדונת." אמר הגבר המדהים שמולי, וסגר את הדלת מאחוריי.
"ערב טוב אדוני" עניתי במבט מבוייש מעט, "התגעגעתי".
"התגעגעת אלי?" חזר אחרי כמופתע.
"כן אדוני" עניתי.
"כמה התגעגעת?" שאל בהתרסה.
"התגעגעתי מאוד אדוני." אמרתי בהחלטיות.
"בואי נראה עד כמה התגעגעת. עד כמה התגעגעה אלי הילדה הקטנה שלי?"
הוא שלח את ידו מתחת לשמלתי וידו נגעה במפסעתי החלקה. הוא העביר את אצבעותיו הלוך וחזור, בודק את רמת הרטיבות, כאילו היתה היא זו שיכולה להעיד עד כמה התגעגעתי אליו באמת.
"המממ.... באמת התגעגעת קטנה שלי." הוא אמר מרוצה, ואני חייכתי נבוכה.

אדוני הוביל אותי אל חדר השינה והתיישב לצדי על המיטה. רגליו יציבות על הרצפה, ורגליי שלי מתנועעות כמה סנטימטרים מעליה, מפני שלא הגיעו עד לרצפה. אדוני בהחלט גבוה ממני.
"איך היה היום שלך קטנה?" שאל תוך כדי שהוא מלטף את שערי באותה יד שקודם לכן נגעה במיצי הגוף שלי.
"בסדר." עניתי, מעבירה גם אני את ידי על שערי כדי לוודא שלא הושאר בו שובל של ברטולין.
"טיפלת בלוליק?"
"בוליק. כן. כזה מתוק..." חייכתי.
"מה עשיתם?"
"טיילנו. שיחקנו. כל מיני."
"שיחקתם בחולה ורופאה?" התגרה בי אגב ליטוף של הירך הפנימית שלי, והכנסת אצבעותיו אל מתחת לגרביים הלבנים.
"לא." צחקתי. "מה פתאום. בזה אני משחקת רק איתך, אדוני"
הוא חייך שבע רצון והמשיך מלטף את רגלי, מטפס לעבר מפשעתי המתחממת.
"שרתי לו שירים." אמרתי.
פניו של האדון שלי הביעו עניין, הוא זקף את גבותיו, וידו עיסתה עכשיו את איברי בעדינות.
נאנחתי קלות כשהמשכתי לספר לו.
"איזה שירים שרת לו קטנה?" שאל.
"כל מיני..." חייכתי נבוכה. כל כך תמוה היה בעיני המצב בו אני מספרת לו על שירי ילדים, כשהוא טוחב את אצבעותיו לתוכי באיטיות.
"תשירי לי." אמר. "תשירי לי מה ששרת לו."
"מממ... מה??" לא התאפקתי וצחקתי. "השתגעת?"
"הקטנה שלי רוצה עונש?" הוא הרצין.
"לא אדוני." מיהרתי להשיב.
"תשירי לי מה ששרת לו." חזר ואמר.
"כן אדוני. אני אשיר לך."
כיחכחתי בגרוני, ובמאמץ על הצלחתי לזמזם: "ה... אוטו שלנו גדול וירוק... האוטו שלנו נוסע רחוק.."
הבטתי בו במבט שואל, והוא הנהן בראשו, "תמשיכי." שתיים מאצבעותיו היו כבר בתוכי, ואני הרגשתי את הרטיבות שלי עוטפת אותן כמתחננת לעוד. בלעתי את הרוק והמשכתי.
"בבוקר נוסע בערב הוא שב..." המשכתי מתנשמת, "מוביל הוא לתנובה ביצים וחלב."
הרגשתי שאני בוערת מתשוקה אליו, רציתי שיפסיק את המשחק המטופש הזה ויזיין אותי כבר!
הוא הסתכל ישר אל תוך עיני בזמן שהוא החדיר עוד אצבע לתוך הנרתיק הצר, ופקד בשקט: "עוד."
"אאאמממ..... יונתן הקטן רץ בבוקר אל הגן... הוא טיפס... על העץ, אפרוחים חיפש."
כשהגעתי ל"אוי ואבוי לו לשובב" הרצינו פניו של אדוני ומבטו חדר לתוך עיני, ויכולתי לדמיין בבירור איך שהוא אומר לי בעצמו "אוי ואבוי לך אם תפסיקי לשיר." אז המשכתי...
השיר נגמר ושפתיו של אדוני נגעו בצווארי, הוא העביר את לשונו על עורי והרגשתי צמרמורת.
"נו" הוא אמר, עובר ללקק את תנוך האוזן שלי.
"ל... פרה האדומה, יש עגלה קטנה חומה." הוא המשיך ללוש אותי, כאילו מתעלם מהשיר.
"את ראשה היא ליקקה..."
"אמממממ..." שמעתי אותו גונח. הוא לקח את ידי והניח אותה על מכנסיו. פתחתי את הכפתורים תוך שאני ממשיכה לשיר... "ונתנה לה נשיקה."
"רד אלינו אוירון, קח אותנו למרום."
"כן, למרום..." שמעתי אותו ממלמל, בעוד ידי מלטפת את איברו המזדקף מבעד לתחתוניו. התאפקתי לא לחייך.
"נתרומם מעל הרים, ונהיה כציפורים."
עכשיו הרגשתי רגועה יותר, וכבר לא הפריע לי הניגוד בין הסיטואציה לבין השירים.
האמת היא שהתחלתי להתחרמן מזה נורא, והרגשתי איך אני מרטיבה בחוסר שליטה, ואצבעותיו נדחקות לתוכי עמוק יותר ויותר.
"יש לי גלידה הכי טובה, הכי טובה ומשובחה." שרתי.
בבת אחת הוא משך את אצבעותיו מתוכי והגיש אותן אל פי.
"קחו ממנה ילדים..." את סוף השורה המשכתי ב"מממממ" כי ידו מילאה את פי בנוזל גופי.
ליקקתי את האצבעות אחת אחת והתענגתי על טעמן.
"אוי את כזאת חרמנית קטנה שלי אה?" הוא קם ופתח את מכנסיו מולי, ופשט אותם אל הרצפה. גם את חולצתו הוריד כשהוא עומד סנטימטרים ממני. יכולתי להריח את ריח הגוף שלו. כמה שאני אוהבת את הריח הזה. קירבתי את שפתיי את בטנו החלקה והמוצקה ונשקתי לו נשיקה קטנה. הוא לא זז. הוצאתי את לשוני והתחלתי לעבור אל בטנו. הוא עצם את עיניו, ידיו שמוטות לצדדים, ידיי אוחזות בישבנו המעוצב. לאט לאט משכתי ממנו את תחתוני הבוקסר שלו כלפי מטה, והתחלתי לרדת עם לשוני לכיוון איברו הזקור.
"תמשיכי לשיר" שמעתי אותו מעלי.
"דובי דובי בוא אלי, בוא ונשחק." שרתי לחיית הפרא שהזדקפה מולי.
"דובי דובי בוא אלי, בוא ונתחבק."
קצה איברו נרטב והתגרה. העברתי את לשוני על הנוזל הדביק, ואז הרגשתי את ידו אוחזת בשערי ודוחפת את ראשי מטה.
הוא נכנס אל פי בעוצמה וכבר לא יכולתי לשיר.
"תשירי." פקד עלי, כשהוא ממלא את פי וגרוני בבשר החלק.
ניסיתי לשיר את "פילפילון אפו ארוך" (השיר היחיד שעלה לי בראש), אבל זה נשמע כמו:
"פפפפפממממממ... פפפפפפפפפממממממ... אאאאאאקקקקקק........ אאאאאאגגגגגגגגגחח."
הוא לא ויתר לי. המשכתי למצוץ ולנסות לשיר תוך כדי. כל כך התגריתי מהמציצה, שלרגע שתקתי והתרכזתי כולי בשאיבה. ברגע שהשתתקתי הוא אחז בראשי ונדחף שוב עמוק לגרוני, עד שהשמעתי קולות חניקה והתחלתי שוב להמהם צלילי שיר.
לפתע משך את ראשי ממנו והפך אותי כשבטני על המיטה.
הוא הרים את שמלתי המשובצת, האגן שלי מורם לעברו, כולי משתוקקת כבר למגע איברו.
"את רוצה להרגיש אותי?" שאל.
"כן." עניתי.
ידו הנחיתה מהלומה על הלחי השמאלית של ישבני.
"כן מה?"
"כן אדוני."
"אז תשירי לי שיר אחד יפה מההתחלה ועד הסוף. אני מחכה."
ניסיתי לחדד את חושיי ולהזכר איזה שיר עוד לא שרתי. כנראה שהתמהמהתי יתר על המידה, ועוד מהלומה נחתה על ישבני. הפעם חזקה יותר. "נו?" הוא גער בי. המכה שרפה ואני התפתלתי קצת כדי להימנע מלהוציא הגה.
"אה.... אל תכה... זה לא נאה. תן לי יד, ועוד אחת. חברים טובים נהיה, חברים טובים נהיה." (חייבת להתחכם...)
הוא קירב את האגן שלו אלי ויכולתי להרגיש את קצה הכיפה שלו מתגרה בגופי המתאווה.
"נו?" חזר ואמר.
אימצתי את מחשבתי.
"השפן הקטן שכח לסגור הדלת..."
הוא חדר אלי בבת אחת, והתחושה היתה כל כך טובה, כד שלא הצלחתי להוציא מפי את המשך השורה.
הוא אחז במתניי, והתחיל לנוע בתוכי פנימה והחוצה. המשכתי למלמל...
"הצטנן" - פנימה.
"המסכן" - החוצה.
"וקיבל נזלת" - פנימה. החוצה. פנימה.
"לה לה לה" - לאט החוצה,
"אפצ'י!" - חזק פנימה עד הסוף.
"אחחחחחחחחח" צעקתי.
"אחחח זה חלק מהשיר?" הוא שאל תוך כדי שהוא מושך בשערי ומנחית עוד אחת על ישבני המאדים.
"לא אדוני. מצטערת. סליחה. לה לה לה..." - שוב החוצה.
"אפצ'י!" - שוב חזק פנימה עד הסוף.
בשלב זה כבר בקושי הצלחתי להוציא מלים שלמות מפי, הייתי כל כך מגורה ורטובה, שהרגשתי שעוד אפצ'י אחד אני משפריצה על כל הבית.
"לה לה לה..." - החוצה לאט.
הוא נשאר בחוץ, עדיין מחזיק בשערותיי, "תירגעי קטנה, עוד לא נתתי לך אישור."
התנשמתי והתנשפתי כדי להירגע, אבל ממש בערתי. הרגשתי שאני קרובה מאוד לגמור, ורק ניסיתי לחשוב על שיר שיסיח את דעתי.

הוא שוב חדר אלי, תנועותיו בתוכי התחילו להיות מהירות ועמוקות יותר, והיכולת שלי לשיר הלכה ופחתה. כבר לא הייתי בטוחה שאני שרה את המלים הנכונות. הרגשתי אותו הולם בתוכי, לא מתחשב בעובדה שהדפיקות שלו גורמות לי להוציא חצאי מלים ולהישמע ממש מטופשת.
"תמשיכי!" צעק.
"אדוני אני יכולה לגמור בבקשה?" ביקשתי.
"לא! תמשיכי!"
"עגלה, עם סוסה," התאמצתי להתאפק, "בשדה תרוץ..." אחיזתו במותניי התהדקה והוא נאנח מאחורי. "כן, זונה מזמרת שלי !"
"עד גדותיה עמוסה בחציר קצוץ" המשכתי.
"כן, זונזונת, תשירי!"
"ואני יושב למעלה וביידי מושכות... היי דיו ! דיו ! כך אקרא לה, וביידי השוט."
"דיו ! דיו !" צעק האדון שלי וחבט באחוריי נמרצות.
הוא היה אחוז טירוף, ורק המשיך לצרוח "דיו סוסה שלי !! דיו !! תגמרי איתי !"
ותוך כדי שהוא צועק הוא גמר בתוכי ומילא אותי בנוזל החם והנעים. ברגע שהרגשתי את הזרם החם לא התאפקתי וגמרתי בגניחות חזקות.

הרגשתי את גלי ה"אפטר שוק" מכים בי מבפנים שוב ושוב.
הורדתי את האגן שלי למטה, הגב התחתון כאב מעט. הוא עדיין אחז בי בשתי ידיו ונשם בכבדות באוזני.
שכבנו ככה זמן מה, נרגעים בעודנו מחוברים. הרגשתי בגבי את פעימות הלב המהירות שלו . הוא עוד זז בתוכי בתנועות עדינות. כל כך נהנתי להרגיש אותו ככה. מפורק... מסופק... וכך גם אני.
חייכתי. הנשימה שלו נעשתה כבדה, וגם אני קצת התקשיתי לנשום.
הוא משך את עצמו מעלי אל המיטה ושכב שם עוד קצת, מתנשף.

קמתי והלכתי אל המקלחת לנקות את עצמי.
ילדה פרועת שיער הביטה בי מהמראה וחיוך על פניה.
"זונה מזמרת..." סיננתי לעברה בגיחוך.
והיא עדיין חייכה.