בפאלטת הרגשות שלי גוונים לרוב עד כי לרגע חשבתי שהיא צרה מלהכילם ויש להגדילה .
לא תמיד קל ופשוט . יש את אותם רגעיי ספק ופחד ,ומחול השדים הזדוני המושך לכיוונו .........
ואז אני שונאת .
שונאת את תחושת הפגיעות השקיפות העיניים של האדון שרואות הכל .
רואות מה שאני רוצה אבל פוחדת .
לברוח לברוח המוח צועק........ זאת לא אני שם .
האם אתן אמון ?
האם הוא " יהיה " במקום שאחרים לא ידעו ?
והשדים רוקדים לפני את ריקוד הרעל ואני כמעט ומתפתה אחר המתוק מתוק הזה .
ומנגד ...............
מחול מטורף בסולם אחר
המבט, הליטוף, המילה הטובה והעוטפת היד הבטוחה המובילה אותי צעד אחר צעד ,
ואני נמסה כל כך שם , כל כך אני .
הכמיהה להשיל את עורי להניח לאגו ,לתת לפרח שבתוכי לפרוח לגדול מבלי שיחשוש שירמסו אותו .
ובבוקר הגעגוע והכמיהה מציפים את הפרח והוא הרך רוצה לשתות עוד ועוד מהמעיין השופע , האדון .
לפני 15 שנים. 2 ביולי 2009 בשעה 5:35
