לפני 14 שנים. 15 במאי 2010 בשעה 10:26
באותם רגעים המילים נעלמות נתקעות להן ברקמות העדינות של הגוף ומתחילות להרעיל אותן .
הפצע צובר תאוצה . לו ידענו לדבר הכל היה אחרת .
ובאותם רגעים המסכה נושרת .
העיניים כבות השפתיים שמוטות והכתפיים חודרות לתוך הגוף כאילו והיה להן חיים משל עצמן .
אנשים בודדים בעולם מנוכר מחפשים לרגע את החיבוק האינסופי , אישור חיובי על קיומם .
אין יופי בשבריר שנייה המדויק הזה , ואולי הפוך על הפוך , זה היופי בהתגלמותו המזוכך הממתין להזדמנות הנדירה בה המילים שוכחות עצמן .קבלו אותי כפי שאני הגוף מדבר את המילים הנאלמות .
הרגע חולף המסכה חוזרת חיוך של תהילה .
מילים קצובות .
[ רכושו של השד ]
