אני לא צריך לעשות כלום.
הפעם זה התור שלה. היא יודעת את זה גם בלי שאזכיר לה.
הבוקר הגיע ואני כרגיל מתעורר ראשון. אני מכין תה במקום קפה, שוטף פנים במקום להתקלח, נשאר בטרנינג במקום להחליף לג'ינס שחור.
"אתה עושה קפה?"
"לא היום"
היא לא עונה לי. היא נזכרת עכשיו, אני שומע אותה מחייכת. אני שומע אותה מתרגשת, הידיים שלה מתמתחות בגינונים של בוקר, הרגליים משולבות. היא מתלבטת אם להישאר קצת במיטה, להתכרבל מתחת לשמיכות עוד קצת, לחכות. היא יודעת שההמתנה היא מתנה, ושכל רגע נוסף שתרוויח עם עצמה יהיה לה כמו מקום טוב לחזור אליו בהמשך היום. בינתיים אני מסיים את התה, ומתלבט איך להתחיל את היום. יש לי הרבה דברים לכתוב ללימודים, להכין חומרים לעבודה, לעבוד בגינה. אני שומע את השמיכה נזרקת באוויר ואת כפות הרגליים שלה נוחתות על השטיח שליד המיטה. היא מסדרת את המיטה, את המצעים ואת הבגדים הפזורים. ניגשת לארון שלה, נוטלת כמה חפצים שעושים רעש מתכתי, ואני שומע אותה זורקת אותם על המיטה. בינתיים אני יוצא לחצר - זה יום טוב לעבוד בו בגינה, אני חושב.
אחרי שעה אני נכנס פנימה .
היא נמצאת על השטיח, בתנוחה שהיא הכי אוהבת. אני מסתכל עליה, היא מביטה בי בחזרה. הקולר שלה נמצא בין השיניים שלה. כמה זמן היא כבר ככה? לפי איך שהיא רועדת, הרבה. "קר לך?" היא לא עונה, מפחדת שהקולר יפול. אבל הראש שלה זז לצדדים, אז כנראה שלא. אני מתיישב מול המחשב, מתחיל לכתוב. היא מזיזה את הראש והקולר משמיע צלילי מתכת ועור. אני מסתכל עליה, היא מביטה בי. חוזר לכתוב. שוב. "אני יודע שהיום זה התור שלך, אבל עכשיו את מפריעה לי"
"כמה זמן אני אצטרך להישאר ככה?"
היא דיברה, והקולר נפל.