בין הצלילים יש שקט

הערך של הנשמה שלך הוא אחד.

לא מוגדר על ידיה,

לא נערך על ידיה,

לא משתנה אף פעם.

הערך של הנשמה שלך

הוא אתה.

קראתי היום איזה כתבה על המופע של טונה ורביד פלוטניק

סיפרו שם שגיא פינס פרסם כמה הם הולכים להרוויח מהמופעים האלה, שזה באיזור הכמה מיליונים טובים לכל אחד, והכותב של הכתבה בעצם יצא על גיא, בקטע של 'מה אכפת לך?'

הוא כתב על הדרך הקשה והמאוד ארוכה שהשניים האלה עברו. אלבומים גנוזים, הופעות מול מטאטא ועציץ, אוטובוסים בלילה חזרה לפתח תקווה, קיצור, שהם באמת עבדו קשה מאוד כדי להגיע למה שהם הגיעו, ושמגיע להם מלא מיליונים על ההופעות האלה - למה לא? 

ובעיקר, שהם פשוט נכשלו כל כך הרבה עד שהתחילו להצליח.

ולמרות שהכתבה הזו הייתה כתבת תרבות די שולית, היא הצליחה לעודד אותי.

"היי, אתה נשמע חמוד"

אומרת לי הודעה צהובה

ואני כבר מקשקש בזנב, מה זה מקשקש, מדלג - אני? וואו! סוף סוף מישהי שמה לב! איזה כיף לי. אולי זה בגלל מה שכתבתי? אולי זה הפרופיל? אולי זה משהו שאמרתי בצ'אט? טוב לא משנה, עזוב אותך, העיקר שאתה נשמע חמוד, העיקר שמישהי בכלל שמה לב אליך. איך הדברים מסתדרים לאחרונה, זה לא יאומן, אני על הגל. 

"וואו איזה כיף. גם את האמת.. קראתי בפרופיל שלך, ובעיקר בבלוג. לגבי הפוסט הלפני אחרון, אני מזדהה. גם אותי הלבד חונק לפעמים. שורט. מצליף. הלבד מצליף"

"כן, ראיתי שאנחנו דומים בזה. מאיפה אתה? אפשר תמונה?"

אני אומר לה מאיפה אני. שולח תמונה. מבקש גם. היא שולחת לך, והיא הכי יפה בעולם. אבל בקטע אמיתי. היא לא בובה פלסטית, היא לא מזוייפת, היא אמיתית. רואים שהתמונה אמיתית, היא עם משקפי שמש אמנם, אז רואים רק לחיים יפות, בצורה מאוד ייחודית ושובבה. רואים שיער קצת רטוב, כנראה מים, ונראה שהשיער אוהב להיות לידה. על שיער ישר רואים אם הוא אוהב את הבעלים שלו, ושלה, אוהב אותה. רואים כתפיים חשופות, מחייכות אל השמש. ורואים שפתיים.

והשפתיים שלה מושלמות. דרך השפתיים שלה אני רואה מלא אמת שיש בה, וגם עצב, ושריטות יפות, וחוכמה. ודרך השפתיים שלה אני רואה נשיקות בטעם של תפוח אדום מתוק, ובטעם של יין לבן, ובטעם של עוגת קראמבל. ודרך השפתיים שלה הלב שלי משום מה פועם חזק.

אחרי התמונה יש שקט של יום, שבמהלכו אני כל חמש דקות בודק אם קיבלתי ממנה הודעה. הכי פתטי שלי, הכי נואש. אבל גם משהו בה באמת תפס אותי, הרגשתי אפשרות לחשמל עם מתח גבוה, כמו מדורה ענקית על חוף ארוך וחשוף.

אני שואל מה קורה, היא עונה מתישהו, אומרת בוא לטלגרם. אני פותח טלגרם. שואל מה נשמע, היא עונה מתישהו בסדר מה איתך. 

ואני מרגיש כאילו נסעתי מינימום מאילת לקריית שמונה בשביל דייט, רק שהיא תגיד לי "בסדר, מה איתך?"

ואני מספר משהו, מחכה שהיא תגיב, ואין כל כך תגובה, אז אני אומר לה שאני חושב שהיא בעצם לא בקטע שלי, אז מה בעצם קורה פה. והיא עונה מתישהו שנכון, כי היא הכירה מישהו לאחרונה. אז אני שואל את עצמי למה לקחתי את האוטובוס הארוך הזה, של לחכות כל יום להודעה שלה ולקבל פירפורים בלב. והיא אומרת שאני בטח איכותי.

ואז אני אומר לה שאני איכותי! אמרתי את זה! פעם ראשונה שאמרתי את זה. כי וואלה, אני באמת איכותי. מגיע לי לפרגן לעצמי קצת, כסעומו למה לא?!

ובגלל שאני איכותי, אני אומר לה, אני אפסיק את זה כאן ואאחל לה לילה טוב ובהצלחה איתו. 

כי אני איכותי.

ואז אני נזכר בטונה ורביד, שנכשלו מלא מלא ובסוף הצליחו, לאט לאט, ואז הצליחו מאוד.

ובדרך למקלחת אני מנחם את עצמי,

אתה גם תצליח מתישהו.

אתה איכותי.

אני.. אני קצת עצוב לי, האמת. כבר שבועיים שאני עם דמעות בעיניים כל הזמן.

אני לא יכול להשליך את זה על העצבות לבדה. היא תמיד הייתה כאן, אבל לא תמיד היו דמעות.

אני מרגיש את זה במיוחד בצורך שלי לא לחזור הביתה.

פעם הייתי חי בשביל הזמן הפנוי שלי. הייתי עובד כמה שפחות, מטייל כמה שיותר, נמצא בטבע המון, נמצא בבית המון, עושה את הדברים שלי, את האומנות שלי.

היום,

אני עושה הכל כדי לא לחזור הביתה. לוקח עוד עבודה, עוד לימודים, עוד מפגשים חברתיים סתמיים, עוד בהייה ברחוב, עוד סיבוב אחד לפני שאגיע הביתה. ולמה? כלומר, אני שואל אותי, לא אתכם. ואני עונה, כי אין לי כלום בבית.

זו פעם ראשונה שהלבד שלי, חונק אותי. מעציב אותי כל כך שאני לא יודע איפה לשים אותו. ניסיתי לשים אותו בתוך הגיטרה, ניסיתי בתוך המילים, ניסיתי בטינדר. אין, הלבד חזק יותר מכולם.

ואז אני נכנס לכלוב.

ואני פה כבר שנים והאמת שעוד לא הכרתי אף אחד או אחת. כמו בטינדר. אני כבר שנתיים באפליקציה הזו, עם אף אחת עדיין לא נפגשתי! אני חושב שזה נתון מטורף, אני חושב שאני אולי אחד היחידים, והאמת שהמחשבה הזו עושה לי טיפה גאווה. קצת. 

אבל מה הפלא.. אני גר רחוק, ביישן, רומנטי, רגיש, אמיתי, לא מדבר בקלישאות.

חברה טובה אמרה לי שזה לא קורה לי כי הנפש שלי לא מתאימה להיכרויות סתמיות, של סטוצים.. טוב.. זה נכון. אבל הגוף שלי כן מתאים לו. מהזה מתאים לו.. הוא מטפטף כבר חודשים 

לפני כמה ימים מישהי מהחברות התחתנה, אז היום, במפגש השבועי הרגיל, הרמנו כוסית וכולם בירכו אותה.

אנחנו בערך שלושים, אז זה לקח זמן. 

הרווקים שתקו, כי הרגישו שצריכים לברך דווקא אותם, בייחוד הרווקות, שכל הזמן מרגישות מבוגרות מדי.

אלה שנשואים בערך עשר שנים, איחלו לה להתגבר על הקשיים שבדרך, כי יש הרבה. "זוגיות זה עבודה, זו בעצם, העבודה!" הם אמרו לה. וחלק הוסיפו: "מאוד חשוב לא לקחת אחד את השנייה כמובן מאליו. יש לנו נטייה להתרגל למי שנמצא לצידנו, ודי מהר. אבל אסור לנו" המנחה של הקבוצה הוסיפה: "תחשבו על זה, מה הסיכוי שזוג אנשים ייפגש, ייתאהב, יקים בית? אנחנו צריכים להתייחס אחד לשניה כאדם נדיר שבא אל חיינו, ואנחנו צריכים לעשות הכל כדי שיהיה לו טוב, וככה גם לעצמנו"

המבוגרות, שנשואות כבר שלושים שנה אמרו "נאחל? מה נאחל.. זוגיות זה נחמד, לפעמים"

אני ישבתי בצד, וחשבתי על השיעור הקודם, שדיברנו על געגוע.

דרך מעשייה עתיקה, סיפור עם ישן, דיברנו על שאת מבקש ליבנו, צריך לחפש עד שמוצאים, ולהיות עקשנים, ולא לוותר אף פעם. וזה לא שלא יהו מכשולים, ובעיות, וזה לא שלא נירדם בדרך, אפילו נירדם לכמה שנים. אבל חייבים להתעורר מתישהו, כי יש לנו משימה, משימה של אהבה.

ודרך כך, דיברנו על הגעגוע שבין לבין. הגעגוע שבין הרגע שאבד לנו, עד הרגע שמצאנו. הגעגוע מהרגע שהבנו שיש כאן חוסר, עד הרגע שהתמלא הבור. הגעגוע שמתחיל עם הרעב, ונגמר עם השובע. 

 ושבוע שעבר חזרתי הביתה רעב.. מהזה רעב..

וחשבתי כמה כבר נמאס לי להתגעגע. ואיך פעם הבאה, כשיבוא אליי סוף קטן של געגוע, אני לא אקח אותה כמובן מאליו. אני אחבק אותה כל הזמן. אני אקטוף לה פרחים, ובחורף אקנה לה פרחים. אני אבשל לה בישולים, ואני אזכיר לה כל יום שהיא יפה, כי כולן שוכחות לפעמים כמה הן יפות. אני אדרוש בחיוך שלה גם כשהיא תהיה עצובה, וככה אזכיר לה שיש לה את הכוח לעשות שמח לעצמה, רק דרך החיוך שלה. אני אלטף לה את הבטן, ומתחת לשדיים, ובצלעות, ואשחק לה בשיער, ואעשה לה עיסוי בכל מקום בגוף.

ואני לא אקח אותה כמובן מאליו. 

אני אעשה אותה מלכה,

או זונה,

ולא אדע ממנה שובע אף פעם

אנחנו אצלי.

את קשורה לאי שבמטבח, כמו שאני אוהב. רגליים בפישוק, ידיים מתוחות.

את ככה כבר רבע שעה, ואני עוד לא עשיתי כלום. עוד לא נגעתי בך אפילו. רק מסתכל. אני נושם לאט ועמוק. עכשיו אני מלטף אותך בגב, את רועדת קלות, אני מרגיש אותך מצטמררת. אני מגיע לכתפיים, עם שתי הידיים אני נוגע בשתיהן, משחק לך בשיער. כל כך נעים לי לגעת בך. העור שלך, הצבע שלו, הטעם שלו, אני לא יודע אם ללקק או לנשוך. אני מעביר את שתי הידיים לצידי הגוף שלך, מהראש עד הבטן התחתונה, את שוב רועדת, גונחת בשקט מתחת לגאג. כפות הידיים שלי מגיעות לכפות הרגליים שלך, כאילו עושה עלייך חיפוש, למרות שאת כבר עירומה. 

"יש לי הפתעה בשבילך"

את לא יכולה לענות, אבל אני שומע אותך מרימה את הגבות בסקרנות. אני עושה עיקוף ומגיע מול הפנים שלך. את מביטה למעלה אליי, העיניים שלך מבריקות מחרמנות. "אנחנו לא לבד היום" המבט שלך לא משתנה. את אפילו לא מופתעת. אבל את כן מסתכלת פתאום שמאלה, ואז בחזרה אליי. "זוכרת שאמרתי לך שאת כל כך יפה, כמעט יפה מדי? ושאני רוצה לראות אותך גם כשאני מזיין אותך וגם כשאני מצליף בך, ולא רק שאת מוצצת לי?" 

את מהנהנת. מבעד לגאג את מתחילה לרייר.

"אז הבאתי מישהו שיזיין אותך, כי אני רוצה הפעם רק להסתכל. אבל את לא תראי מי זה, רק אני אראה אותו. אותו ואותך"

אני מוציא מהכיס של הג'ינס בנדנה ומכסה לך את העיניים. את רועדת שוב, ואני מלטף לך את השכמות, את הכתפיים, הטוסיק שלך מזדקר, הרגליים נמתחות, את מייבבת בעונג דרך הגאג.

דפיקות בדלת,

אני קורא לו להיכנס,

הדלת נפתחת.

שלושה ימים אחר כך אני אצלך. קשור לשולחן כתיבה שלך, כמו שאת אוהבת. קשרת אותי והלכת מהבית, ואני מחכה לך כמו כלב, קשור, אפילו לנבוח אני לא יכול. אחרי מלא זמן את חוזרת, אני שומע אותך שמה את המפתחות על השיש, חולצת נעליים, ושומע אותך מדברת, ואז מדברת אליי: "אולי אתה זוכר..."

את ושורטת לי את הגב.

"אולי אתה זוכר שאמרתי לך שהייתי מתה לראות איך אתה נראה כשאני מזיינת אותך?"

אני לא אשכח את הפעם הראשונה

"אני רוצה לנסות איתך משהו"

"באמת? מה?"

"משהו.. משהו שפעם אמרת לי שאתה חושב עליו.. מדמיין אותו..מפנטז עליו"

"אני? אני אמרתי? איך אני לא זוכר?"

"כי זה היה ברגע מאוד מסוים. רגע שאתה קצת לא אמור לזכור. אבל אמרת..."

עניבה כחולה ליד ימין, עניבה אדומה ליד שמאל.

כיסית לי את העיניים, ומאותו רגע הייתי נשלט על ידי הצלילים שבחדר לא פחות מה שעל ידייך. 

שרטת, דרכת, השפרצת, 

אטבים על הפטמות, למרות שידעת שזה האיזור הכי רגיש אצלי,

ואז שעווה על הבטן,

וקצת למטה,

ועדיין צחקתי.

ואז הלכת לכמה דקות, אני לא יודע לאן.

כשחזרת שמעתי אותך לבושה אחרת, שמעתי שיש לך משהו ביד, ושאת משחקת איתו על הגוף שלך. שמעתי צלילים מתכתיים, וגם צלילים רכים. 

הזזת לי את פלג הגוף התחתון קצת אחורה, והחוצה, והצלפת בשיא האמת שלך. 

שוט, גאג, נכנסת אליי. אני גונח, כבר לא מחייך.

עכשיו את מחייכת.

מתי הכי מבינים את הבדידות?

בערבי חג

בקריאת מגילה

בלהכין ארוחת ערב לאיש אחד

בלא לתכנן את שישישבת

באין המחשבה על מה נעשה אחרי הלימודים

או אחרי העבודה

אני לא בסצינה, לצערי,

אבל כל כך הייתי רוצה להכיר מישהי..

אני כותב את זה בעיקר כי אמרו לי שצריך לשלוח את הבקשות ליקום, אחרת הוא לא יידע מה אתה מחפש.

הנה,

שלחתי.

איך שלא נרצה, הזמן עובר, ובסוף הוא יכסה את כולנו עם מעט חול וקדיש.

גם את שליחי הוולט שמנסים לנצח את הזמן, וגם את התנרגולים של עכו, שלא יודעים בכלל על קיומו של השעון.

אבל יש דברים שאף אחד לא יכול לקחת, ושהנצח רק עושה איתם חסד. חולשה שלי מול חוזקה שלך, תשוקה שלי מול אש שלך, וכמה קשרים שכרוכים סביבנו כבר הרבה מאוד זמן.

אני לא צריך לעשות כלום. 

הפעם זה התור שלה. היא יודעת את זה גם בלי שאזכיר לה.

הבוקר הגיע ואני כרגיל מתעורר ראשון. אני מכין תה במקום קפה, שוטף פנים במקום להתקלח, נשאר בטרנינג במקום להחליף לג'ינס שחור.

"אתה עושה קפה?"

"לא היום"

היא לא עונה לי. היא נזכרת עכשיו, אני שומע אותה מחייכת. אני שומע אותה מתרגשת, הידיים שלה מתמתחות בגינונים של בוקר, הרגליים משולבות. היא מתלבטת אם להישאר קצת במיטה, להתכרבל מתחת לשמיכות עוד קצת, לחכות. היא יודעת שההמתנה היא מתנה, ושכל רגע נוסף שתרוויח עם עצמה יהיה לה כמו מקום טוב לחזור אליו בהמשך היום. בינתיים אני מסיים את התה, ומתלבט איך להתחיל את היום. יש לי הרבה דברים לכתוב ללימודים, להכין חומרים לעבודה, לעבוד בגינה. אני שומע את השמיכה נזרקת באוויר ואת כפות הרגליים שלה נוחתות על השטיח שליד המיטה. היא מסדרת את המיטה, את המצעים ואת הבגדים הפזורים.  ניגשת לארון שלה, נוטלת כמה חפצים שעושים רעש מתכתי, ואני שומע אותה זורקת אותם על המיטה. בינתיים אני יוצא לחצר - זה יום טוב לעבוד בו בגינה, אני חושב.

אחרי שעה אני נכנס פנימה . 

היא נמצאת על השטיח, בתנוחה שהיא הכי אוהבת. אני מסתכל עליה, היא מביטה בי בחזרה. הקולר שלה נמצא בין השיניים שלה. כמה זמן היא כבר ככה? לפי איך שהיא רועדת,  הרבה. "קר לך?" היא לא עונה, מפחדת שהקולר יפול. אבל הראש שלה זז לצדדים, אז כנראה שלא. אני מתיישב מול המחשב, מתחיל לכתוב. היא מזיזה את הראש והקולר משמיע צלילי מתכת ועור. אני מסתכל עליה, היא מביטה בי. חוזר לכתוב. שוב. "אני יודע שהיום זה התור שלך, אבל עכשיו את מפריעה לי" 

"כמה זמן אני אצטרך להישאר ככה?"

היא דיברה, והקולר נפל.