אנחנו אצלי.
את קשורה לאי שבמטבח, כמו שאני אוהב. רגליים בפישוק, ידיים מתוחות.
את ככה כבר רבע שעה, ואני עוד לא עשיתי כלום. עוד לא נגעתי בך אפילו. רק מסתכל. אני נושם לאט ועמוק. עכשיו אני מלטף אותך בגב, את רועדת קלות, אני מרגיש אותך מצטמררת. אני מגיע לכתפיים, עם שתי הידיים אני נוגע בשתיהן, משחק לך בשיער. כל כך נעים לי לגעת בך. העור שלך, הצבע שלו, הטעם שלו, אני לא יודע אם ללקק או לנשוך. אני מעביר את שתי הידיים לצידי הגוף שלך, מהראש עד הבטן התחתונה, את שוב רועדת, גונחת בשקט מתחת לגאג. כפות הידיים שלי מגיעות לכפות הרגליים שלך, כאילו עושה עלייך חיפוש, למרות שאת כבר עירומה.
"יש לי הפתעה בשבילך"
את לא יכולה לענות, אבל אני שומע אותך מרימה את הגבות בסקרנות. אני עושה עיקוף ומגיע מול הפנים שלך. את מביטה למעלה אליי, העיניים שלך מבריקות מחרמנות. "אנחנו לא לבד היום" המבט שלך לא משתנה. את אפילו לא מופתעת. אבל את כן מסתכלת פתאום שמאלה, ואז בחזרה אליי. "זוכרת שאמרתי לך שאת כל כך יפה, כמעט יפה מדי? ושאני רוצה לראות אותך גם כשאני מזיין אותך וגם כשאני מצליף בך, ולא רק שאת מוצצת לי?"
את מהנהנת. מבעד לגאג את מתחילה לרייר.
"אז הבאתי מישהו שיזיין אותך, כי אני רוצה הפעם רק להסתכל. אבל את לא תראי מי זה, רק אני אראה אותו. אותו ואותך"
אני מוציא מהכיס של הג'ינס בנדנה ומכסה לך את העיניים. את רועדת שוב, ואני מלטף לך את השכמות, את הכתפיים, הטוסיק שלך מזדקר, הרגליים נמתחות, את מייבבת בעונג דרך הגאג.
דפיקות בדלת,
אני קורא לו להיכנס,
הדלת נפתחת.
שלושה ימים אחר כך אני אצלך. קשור לשולחן כתיבה שלך, כמו שאת אוהבת. קשרת אותי והלכת מהבית, ואני מחכה לך כמו כלב, קשור, אפילו לנבוח אני לא יכול. אחרי מלא זמן את חוזרת, אני שומע אותך שמה את המפתחות על השיש, חולצת נעליים, ושומע אותך מדברת, ואז מדברת אליי: "אולי אתה זוכר..."
את ושורטת לי את הגב.
"אולי אתה זוכר שאמרתי לך שהייתי מתה לראות איך אתה נראה כשאני מזיינת אותך?"