לפני כמה ימים מישהי מהחברות התחתנה, אז היום, במפגש השבועי הרגיל, הרמנו כוסית וכולם בירכו אותה.
אנחנו בערך שלושים, אז זה לקח זמן.
הרווקים שתקו, כי הרגישו שצריכים לברך דווקא אותם, בייחוד הרווקות, שכל הזמן מרגישות מבוגרות מדי.
אלה שנשואים בערך עשר שנים, איחלו לה להתגבר על הקשיים שבדרך, כי יש הרבה. "זוגיות זה עבודה, זו בעצם, העבודה!" הם אמרו לה. וחלק הוסיפו: "מאוד חשוב לא לקחת אחד את השנייה כמובן מאליו. יש לנו נטייה להתרגל למי שנמצא לצידנו, ודי מהר. אבל אסור לנו" המנחה של הקבוצה הוסיפה: "תחשבו על זה, מה הסיכוי שזוג אנשים ייפגש, ייתאהב, יקים בית? אנחנו צריכים להתייחס אחד לשניה כאדם נדיר שבא אל חיינו, ואנחנו צריכים לעשות הכל כדי שיהיה לו טוב, וככה גם לעצמנו"
המבוגרות, שנשואות כבר שלושים שנה אמרו "נאחל? מה נאחל.. זוגיות זה נחמד, לפעמים"
אני ישבתי בצד, וחשבתי על השיעור הקודם, שדיברנו על געגוע.
דרך מעשייה עתיקה, סיפור עם ישן, דיברנו על שאת מבקש ליבנו, צריך לחפש עד שמוצאים, ולהיות עקשנים, ולא לוותר אף פעם. וזה לא שלא יהו מכשולים, ובעיות, וזה לא שלא נירדם בדרך, אפילו נירדם לכמה שנים. אבל חייבים להתעורר מתישהו, כי יש לנו משימה, משימה של אהבה.
ודרך כך, דיברנו על הגעגוע שבין לבין. הגעגוע שבין הרגע שאבד לנו, עד הרגע שמצאנו. הגעגוע מהרגע שהבנו שיש כאן חוסר, עד הרגע שהתמלא הבור. הגעגוע שמתחיל עם הרעב, ונגמר עם השובע.
ושבוע שעבר חזרתי הביתה רעב.. מהזה רעב..
וחשבתי כמה כבר נמאס לי להתגעגע. ואיך פעם הבאה, כשיבוא אליי סוף קטן של געגוע, אני לא אקח אותה כמובן מאליו. אני אחבק אותה כל הזמן. אני אקטוף לה פרחים, ובחורף אקנה לה פרחים. אני אבשל לה בישולים, ואני אזכיר לה כל יום שהיא יפה, כי כולן שוכחות לפעמים כמה הן יפות. אני אדרוש בחיוך שלה גם כשהיא תהיה עצובה, וככה אזכיר לה שיש לה את הכוח לעשות שמח לעצמה, רק דרך החיוך שלה. אני אלטף לה את הבטן, ומתחת לשדיים, ובצלעות, ואשחק לה בשיער, ואעשה לה עיסוי בכל מקום בגוף.
ואני לא אקח אותה כמובן מאליו.
אני אעשה אותה מלכה,
או זונה,
ולא אדע ממנה שובע אף פעם