אני.. אני קצת עצוב לי, האמת. כבר שבועיים שאני עם דמעות בעיניים כל הזמן.
אני לא יכול להשליך את זה על העצבות לבדה. היא תמיד הייתה כאן, אבל לא תמיד היו דמעות.
אני מרגיש את זה במיוחד בצורך שלי לא לחזור הביתה.
פעם הייתי חי בשביל הזמן הפנוי שלי. הייתי עובד כמה שפחות, מטייל כמה שיותר, נמצא בטבע המון, נמצא בבית המון, עושה את הדברים שלי, את האומנות שלי.
היום,
אני עושה הכל כדי לא לחזור הביתה. לוקח עוד עבודה, עוד לימודים, עוד מפגשים חברתיים סתמיים, עוד בהייה ברחוב, עוד סיבוב אחד לפני שאגיע הביתה. ולמה? כלומר, אני שואל אותי, לא אתכם. ואני עונה, כי אין לי כלום בבית.
זו פעם ראשונה שהלבד שלי, חונק אותי. מעציב אותי כל כך שאני לא יודע איפה לשים אותו. ניסיתי לשים אותו בתוך הגיטרה, ניסיתי בתוך המילים, ניסיתי בטינדר. אין, הלבד חזק יותר מכולם.
ואז אני נכנס לכלוב.
ואני פה כבר שנים והאמת שעוד לא הכרתי אף אחד או אחת. כמו בטינדר. אני כבר שנתיים באפליקציה הזו, עם אף אחת עדיין לא נפגשתי! אני חושב שזה נתון מטורף, אני חושב שאני אולי אחד היחידים, והאמת שהמחשבה הזו עושה לי טיפה גאווה. קצת.
אבל מה הפלא.. אני גר רחוק, ביישן, רומנטי, רגיש, אמיתי, לא מדבר בקלישאות.
חברה טובה אמרה לי שזה לא קורה לי כי הנפש שלי לא מתאימה להיכרויות סתמיות, של סטוצים.. טוב.. זה נכון. אבל הגוף שלי כן מתאים לו. מהזה מתאים לו.. הוא מטפטף כבר חודשים