יושבים אצלו בחדר,אחרי שבילינו את הערב עם חבורת חברות שלי,ערב ונילי למדיי,הדגמנו זוגיות די..."נורמלית"(למרות שרוב החברות שלי דיי יודעות מה קורה ולמה אחרי פגישה לילית איתו הישבן שלי די "רגיש למגע"...)
אני נותנת לבאז של העייפות להשתלט עלי ומתקשה להפריד בין המאסטר של עכשיו לבן זוג הונילי של לפני זה...
פתאום קפצה לי לראש המחשבה שהמאסטר שלי ירצה לראות את ישבני.
עליו,אחרי הכל,מתנוססת יצירת האומנות שלו...
המאסטר מסכים להצעתי ואני חושפת בפניו את הגוונים הכחלחלים האדמדמים הסגלגלים המרהיבים שיצר במו ידיו ו"כליו",ואז, משום מקום זה הגיע...
ספאנק!
(אוואי! למה דוקא בכתם הכי סגול? ובלי אזהרה...ואמרנו שהיום לא יהיה סשן ו...)
לא...-אני אומרת משולב בצחקוק שמשום מה (עייפות כנראה) לא נוטש אותי לשניה
הלא מהדהד לי באוזניים(או מיי גוד בבקשה תגיד לי שהוא לא שמע את זה,ש...ש...שגם אם הוא שמע את זה הוא לא יקח את זה בתור מאסטר...)
מה אמרת?!
(שיט, אופססססייי....)
סליחה מאסטר לא התכונתי...(למה לעזעזאל אני לא מצליחה להפסיק לצחוק?!?!)
אמרת לי לא?(או או)
ואת עוד צוחקת?(אני פאקינג לא מצליחה להפסיק לצחוק אהה ודרך אגב אמה'לה)
אין בעיה!אנחנו נזכור לך את זה בסשן הבא...
(אההם הסשן הבא...זה...לא אמור...להיות-מחר?)
ואז הוא מוציא אותו,את הקיין.
מדבר על "יתרונותיו" מבחינתו ודפנטלי "חסרונותיו" מבחינתי...
ואז במכנס מורם,בישבן"מוגן",הוא מצליף בי
הצלפה אחת,כדי להדגים לי את ה"טעם" שלו...
עכשיו 9 בבוקר ויש לי עוד הרבה שעות לדמיין לחשוב לחשוש עד הסשן...עד העונש,שמגיע לי!
סליחה מאסטר!
לפני 19 שנים. 4 בנובמבר 2005 בשעה 16:08
